ואז הוא מתחיל לנחור. אני מציצה עליו בחצי-עין, על המאהב
השרמנטי שלי, שרק חצי שעה קודם עוד לחש לי באוזן בהתנשפויות
חנוקות: "אוחח מיכלי מיכלי, את מטריפה אותי", הוריד ממני
בתנועה בוטחת את החזייה השחורה, והצמיד שפתיים משתוקקות אל
הפטמה שלי. ועכשיו הוא נוחר לו נחרות צורמות וארוכות, כשאני
שוכבת לצדו על המיטה שלו ורואה בשעון הקיר הגדול שכבר כמעט
שמונה.
אמנון כבר בטח גמר לרחוץ את הילדות, ועזר להן ללבוש פיז'מות,
והן שואלות אותו עכשיו "איפה אמא" והוא מנשק אותן במצח ואומר,
"אמא תבוא עוד מעט חמודות, יש לה המון עבודה", והן מבקשות
"אפשר לדבר אתה בטלפון?", והוא אומר, "לא, אמא נורא עסוקה לא
נפריע לה".
אני מרגישה את הזרע שלו נוזל על אחורי הירכיים שלי, והנחרות
מוציאות אותי מן הדעת. "תגידי לי", הוא אמר, "תגידי לי", ואני
עשיתי את הקול הצרוד שהוא אוהב ולחשתי, "כן, אתה משהו אתה,
אחחח, אתה הורג אותי, אתה הורג אותי אתה".
אין לי מה לעשות כאן, אני צריכה לקום עכשיו, להתקלח, בלי
להרטיב את השיער, שאמנון לא יחשוד, ולנסוע הביתה. אבל צריך
לקום בזהירות. למרות הנחרות, השינה שלו קלה והוא יכול להתעורר
ולרצות עוד פעם. ואז אני אצטרך להגיד לו שאני כבר לא יכולה
להישאר יותר, שזה ממש מסוכן, שאמנון נהיה נורא חשדן בזמן
האחרון. והוא יבקש "בחייך, רק עוד כמה דקות, את משגעת אותי",
ואני אהדוף אותו קצת והוא יתעקש וימשוך אותי אליו, ועוד פעם
יגיד "אוחח מיכלי מיכלי",  ואני אעשה חשבון שיותר מהיר לתת לו
עוד פעם מאשר להתווכח על זה, ואחבק לו את העורף, והוא יתחיל
להתנשף ואני אעצום את העיניים ואתחיל להיאנח.
פתאום, לפני שבועיים, הוא שאל אותי: "תגידי, את לא מזייפת לי?"

"מה מזייפת?"
"אורגזמות", הוא אמר, "את לא מזייפת לי אורגזמות, אני מקווה".
"מה פתאום?", עשיתי פרצוף נעלב, "אתה השתגעת?"
מילא אורגזמות. אורגזמות אני מזייפת כבר שנים, אבל איך אני
יכולה להגיד לו שגם את הקול הטיפה צרוד בטלפון אני מזייפת, שגם
את החיוך הקטן, המתגרה, ליד הדלת אני מזייפת, שגם את ההתנשמות
המהירה במסדרון אני מזייפת. שהכל אני מזייפת.
הנחרות שלו הופכות קצובות, אולי זה הזמן לקום לאט-לאט מהמיטה.
אין לי מה לעשות כאן, אם אני קמה עכשיו אולי עוד אספיק להגיד
לילה טוב לילדות.  ואחר כך אמנון, בפרצוף הכלב המוכה שלו, ישאל
"תגידי, זה יימשך עוד הרבה זמן השעות המטורפות האלה?" ואני
אביט בו בעייפות והוא יגיד, "תסתכלי על השולחן, יש אסיפת הורים
ביום רביעי". "יופי", אני אסנן, "נורא מרגש, אסיפת הורים".
והוא יסיט לרגע את מבטו מהטלוויזיה ויגיד "אני מקווה שלפחות
לזה את יכולה ללכת. אמרו שזה חשוב".
הזרע על הירכיים שלי כבר מתחיל להתייבש, הנחרות נפסקות לרגע
והוא ממלמל משהו, אני נדרכת, אבל הנחרות מתחדשות אחרי כמה
שניות. אין לי מה לעשות כאן, לקום בשקט וללכת, בלי מקלחת. את
התחתונים אני מרגישה מגולגלים ליד הרגל שלי, ללבוש אותם ככה,
על הזרע שלו, לאסוף בזהירות את החזייה השחורה מהרצפה. שאר
הבגדים בסלון. זה יהיה קל, לקום וללכת, אין לי מה לעשות כאן.
עוד הצצה בשעון. הילדות כבר ישנות. אמנון בטח יושב עם הטרנינג
הכחול שלו בסלון ומנמיך את הקול בטלביזיה. בכל כמה דקות הוא
מציץ בשעון ושולח אל הדלת עוד אחד מהמבטים הכבויים שלו. אין לי
מה לעשות כאן ואין לי לאן ללכת מכאן.
פתאום אור ירח חודר דרך החלון ומאיר על הארונות הישנים. דלת
אחת של הארון פתוחה ומעט חורקת ואור הירח מרפרף עליה. כמו
בדירה של סבתא שלי כשהייתי ילדה, פתאום אני נזכרת. החריקה הזאת
של דלת הארון ואור הירח שנכנס מהחלון, ואני וסבתא שלי שוכבות
ביחד במיטה. אני נרעדת וסבתא שלי מחבקת אותי, וכפות הידיים
הרחבות והרכות שלה מלטפות את הפנים שלי, והריח המתוק שלה עוטף
אותי פתאום, ואני מאושרת לרגע, והנחרות שלו ממשיכות לנסר ומה
לעזאזל אני עושה פה ולמה אני לא עפה מפה, ולאן לאן אני עפה
מפה, ופתאום אני בוכה כמו ילדה קטנה. כמו ילדה קטנה אני בוכה
פתאום.



[מולי, זה בשבילך.]