בלב מדבר, תחת שמש יוקדת
מלכת פלאים קדומה,
שרועה על החולות.
ארצה איבדה אותה,
והיא איבדה, את תשוקתה לחיות.

קרני אש מכות בה בחזקה.
הן לא יתנו לה לאבד את כל רוחה,
את הכוחות שפעם שזרו ארץ נפלאה,
צהובה ואדומה,
אשר רקדה כל לילה עד אור היום
והחולות הגנו עליה עירומים, לבדם.

החולות היו אז מתוקים ואדיבים,
עכשיו היא חבוקה בהם
והם, מסרבים לענות לה,
לעזור למלכה...
עורה חרוט, שרוט
זקנה היא, המלכה, וכתרה נשמט מעל ראשה.
בדמיונה הפרוע היא אינה מולכת עוד,
ולא לנתיניה הרוקדים
ולא לחולות שאינם חובקים.