חצאית או מכנסיים? צמוד או רפוי? על מה אני רוצה שיסתכל?
ציצים? טוסיק? מה נראה יותר טוב? רגליים אולי? סיבוב מול
המראה, כן... לא רע, ונראה לי שהוא יותר טיפוס של טוסיק, טוב,
חצאית, אבל של ילדות טובות, שלא יחשוב. ומה עכשיו צריך כדי
להשלים את מראה ילדת בית הספר? הנה, חולצה וסוודר מתכפתרים,
גרביים משוכות עד הברכיים, נעליים שטוחות. איפור מועט, כזה
שגבר לא ישים לב לקיומו. יופי, בדיוק ככה רציתי להראות.

פרפרים בבטן בדרך לאוטובוס, פרפרים בבטן באוטובוס, פרפרים בבטן
בירידה מהאוטובוס. הליכה קצרה, מסדרת פרצוף אדיש "היי, שלום,
נו סימונה, עשית הרבה טיפים היום? מזל, הייתה הרבה עבודה?
רוביק עוד לא הגיע?" "מה לא הגיע, אני כאן" מכת עונג בבטן. הוא
כאן.

סימונה מחשבת את הטיפים, והולכת, מזל משאירה הוראות אחרונות,
והולכת, שני הנודניקים בשולחן הפינתי מבקשים חשבון, הנה, גם הם
תכף ילכו.

אני לבד, איתו.

הוא לא מדבר, יושב ליד הבר, מעשן, טרוד במשהו שאיני יכולה
להפיג. רגל נעה בחוסר מנוח, "אני חייב לצאת" "ואם יבואו
קליינטים?" "זה רק לשניה, אני נחנק כאן". למה הוא נחנק? בגללי?
אבל אני כל כך מנסה, להיות בסדר, לא לנדנד, לא לדרוש, לתת לו
להבין שאני שם כשהוא צריך. עכשיו כשהוא יצא, אני יכולה להסיר
את מסיכת האדישות המשועשעת, נו כבר, למה הוא לא חוזר? מה יהיה
אם יבואו לקוחות?

חוזר. עדיין טרוד. אני לא אוהבת את המבט הזה שלו, אני לא אוהבת
שיש לו צרכים שאיני יכולה לספק. "רוביק, הכל בסדר?" "כן, אני
קצת עייף" עייף, הוא עייף, אז זו לא אני, לא משהו שעשיתי. אותי
נורא מעייף  לנסות לחוות את מצבי הרוח שלו, לנחש מי העציב אותו
הפעם, מי עיצבן ולמה, לקרוא אותו כל הזמן, כי הוא נורא רגיש.

הוא בכלל לא שם לב שהתלבשתי יפה לכבודו, ובעצם, מה החידוש? אני
תמיד מתלבשת יפה לכבודו, נשכב היום? הוא ירצה? או שאני רק
אמצוץ לו, מנסה לנחם בדרך הקלה ביותר, מנסה לנחם בדרך היחידה
שהוא מותיר לי, מנסה לנחם מפגיעה שלא אני גרמתי.

"רוצה לעשן?" "אבל אם יבואו אנשים, אני לא אוכל למלצר מסטולית"
"לא נורא, נסתדר" לא ממש חשוב לו שאני אעשן, הוא פשוט לא אוהב
להתמסטל לבד, מרגיש עם זה לא בנוח. ג'וינט עובר בינינו, כשמגיע
אלי, אני גונבת ליטוף, הוא מסתכל עלי, לא יודע מי אני ולמה אני
נוגעת. מחייך בעצב. העצב שלו מתחיל להימאס עלי, הוא לא משאיר
מקום לכלום. ומה עם העצב שלי? לעצב שלי אין מקום, אני המטפלת,
הוא המטופל.

נכנסים שני לקוחות. אני קמה כדי להביא להם תפריטים, אולי הוא
יראה איך הטוסיק שלי רוקד יפה מתחת לחצאית, אולי זה ישמח אותו.
"שלום, מה תזמינו?"

"רוביק, פעמיים אנטרקוט, מדיום, עם תפוחי אדמה" הוא נכנס למטבח
לבשל, אני מוזגת להם שתי בירות, פורסת לחם "הנה, עוד משהו?" הם
כן אוהבים את הטוסיק שלי "נו חמודה, איך העבודה היום?" "ואללה,
לא להיט, חרא טיפים" חיוך (התלוצצות מותרת רק עם לקוחות
קבועים) "אוי מתוקה שלי, למה לא תתני לי לסדר לך דירה, ולא
תצטרכי למלצר יותר" "שניה מני, אתה מציע לי להיות הזונה שלך?"
(חיוך מלצרית מיומן) "נו, למה את חייבת להתייחס לזה ככה? אני
ישים אותך בדירה, יפנק אותך, ופעמיים בשבוע יעשה אצלך ביקור,
נו מה את אומרת?" "בסדר, אני אחשוב על זה" (חיוך מלצרית מיומן,
טיפ בן-זונה יצא לי מהם).

הם הולכים, שוב לבד, בעצם איתו, אבל כל כך לבד.

"משהו מכאיב לך? רוצה לדבר? אני יכולה לעזור?" משהו תמיד מכאיב
לו, ואני לא יכולה לעזור, הוא לא רוצה את העזרה שלי, הוא אוהב
להיות אומלל, נשים מטפלות בו בזכות האומללות הזאת. כל כך הרבה
נשים, כולן משתוקקות לנחם, ללטף, כי הוא נורא מסכן. וגם אני
משתוקקת, לנחם, ללטף, כי הוא נורא מסכן.

זמן סגירה מתקרב, יבוא אלי או לא? ירצה אותי היום? או ששוב
יפטור אותי בתירוץ עייף "אני נורא מוטרד היום, מחר?" (חיוך
מתנצל) לי הוא יתרץ, וילך אליה, כי היא חדשה ומסעירה יותר, אבל
הרי גם ממנה הוא יתעייף, ואני עדיין אהיה כאן, אני אהיה כאן.