היא צדקה, אני טעיתי.
כשפעוט קדוש חילל
ענן שנאה אותי ערפל
והילדון ביד היכיתי-
היא צדקה, אני טעיתי.

אני הגנתי על החוק,
ואת התום כה קל לדחוק,
אך את עצמי אני רימיתי-
היא צדקה, אני טעיתי

הראש נסגר, הלב קפא.
אני מושל, ביד רפה.
את אהובי רחוק דחיתי-
היא צדקה, אני טעיתי.

קולי נשבר, ליבי נדם,
הניחו לי, אגווע.
נודיתי מחברת אדם,
והיא באור תנגה.

כעת אני מקדיש לה זמן,
יושב ומהרהר.
הן היא אמרה לי זאת כבר אז,
כי בכולם רדיתי,
והיא צדקה, אני טעיתי.

הכל גמור כבר ונחתם
יותר כבר לא אראה אותם.
שמי על הקיר לא ייתלה
אך את את חטאי בזאת כיסיתי:
היא צדקה, אני בכיתי.

מוקדש לגילי