היה היתה חבורת לבנים (bricks). היו בה לבנים מכל מיני סוגים:
לבנים גדולות ולבנים קטנות, לבנים אדומות ואפורות, היו בלוקים,
היה איטונג, הרבה מחימר ואפילו כמה גושי בטון מזוין.

יום אחד עבר ליד הערימה קבלן מהרצליה פיתוח בג'יפ היוקרתי שלו.
ראה את הערימה וחשב לעצמו:" אני יכול לעשות מהלבנים האלה בית
לתפארת!". ניגש לערימה והחל מחטט בה וממלמל לעצמו. הלבנים
הבינו את כוונתו, ואחרי שעזב החל ביניהן ויכוח סוער: כולן
הסכימו להפוך לבית, אבל הן לא היו תמימות דעים אם להפוך לוילה
או לקוטג'. היו שחשבו שקוטג' קטן מדי ולא מרשים, ואחרות טענו
שאין סיכוי שהן תספקנה לוילה. כשהתעייפו מהויכוח נפרדו הלבנים
לסוגיהן והתלחששו. כל לבנה סיפרה לחברותיה איפה היא תהיה, כמה
חשובה היא וכמה יפה תיראה. לבנה אדומה אחת סיפרה איך היא תקשט
את הקיר המערבי, בלוק איטונג השוויץ שבזכותו הבית יהיה קריר
אפילו בשיא הקיץ! לבנים בצבעים שונים הסבירו לכל מאן-דבעי מדוע
כדאי לשים דווקא אותן תחת אדן החלון או מעל לדלת. רק גושי
הבטון ישבו בדממה והקשיבו לשאר. הם ידעו שאיש לא יראה אותם,
שלא יסייעו לבידוד ולא ייפו את הבית. הם ירבצו להם במשך שנים
ללא תנועה מתחת לבית - ביסודות. הם לא יראו את עין השמש, רק
ג'וקים ותולעים ושורשי עצים. אבל הם עדיין רצו להיות חלק
מהבית, כי הם ידעו, גם אם זה לא נאמר, שעליהם יעמוד הבית
ובזכותם. והם הבינו את הלבנים האחרות שהשתדלו מאוד לא לדבר על
היסודות כדי שלא לפגוע ביוקרתן.

כעבור כמה שבועות הגיעו בטנדר פועלים והתחילו לבנות. תחילה הם
חפרו בור ענק, והחלו מניחים בו בטון וצינורות שונים. הגושים
הוכנסו לבור בעזרת עגורן הגדול אבל לפתע אחד הגושים צנח, כנראה
נקרע כבל העגורן שהחזיק אותו, ונפל מגובה 20 מ' והתרסק על
האדמה הקשה. רסיסי בטון ניתזו לכל עבר ומוטות הברזל שבתוכו
בצבצו ונגלו לעין. הפועלים התקשרו לקבלן והוא בא וצרח עליהם
ופיטר את המשגיח. אחר כך התפנה לחשוב: בלי הגוש ההוא לא היה
מספיק בטון למלא את הבסיס. הוא יכל להזמין מערבל בטון, אבל זה
היה עולה לו הון. הוא יכול היה פשוט לבנות מעל לחור, אבל הבית
היה עלול לקרוס כמו הגשר שבנה פעם, ואם היו עולים עליו הוא היה
נכלא על בטוח. הוא החליט למלא את החלל בלבנים אדומות שהיו בשפע
ולהכניס כמה מוטות פלדה וצינורות חזקים, בשביל הבטיחות. הלבנים
האדומות הזדעזעו כשהוכנסו לתוך הבור והחליטו לשבור את הכלים
ולדבר בנוכחות בני אדם: "מה אתם שמים אותנו שם? אנחנו יפות
מדי! זה בכלל התפקיד של הבטונים! מה הולך פה?". הקבלן הגיע
לבדוק מה העניין שהבהיל כל כך את הפועלים. הוא הקשיב לטענות
האבנים, חשב, ואמר:"אלף כל- לבנים לא אמורות לדבר אז תסתמו
מיד. בית כל- אתן צודקות, מה שקורה פה זה לא בסדר, וגימל- אם
הייתן במקומי, הייתן נוהגות בדיוק כמוני. אחמד, תוריד אותן
ותכסה מהר.". וכך הוריד אחמד את הלבנים היפות לקול מחאותיהן
וכיסה בזיף-זיף ולא שמעו אותן יותר. האבנים האחרות החרישו, אם
בגלל שפחדו מהקבלן המשוגע ואם בגלל שהסכימו איתו, אבל הלבנים
שבבור המשיכו לצעוק ולהתלונן עד שהתעייפו, ובילו שנים רבות
ומרירות בחשכת היסודות.