"צובעים את העולם- בכחול ובלבן"
-(מתוך כרזת פרסומת של הסוכנות היהודית)

זו הפעם הראשונה בה אני מעז לחשוף את עצמי כה בגלוי, ולעמוד
בעוז בצד של "הרעים", ביודעי שאין מנוס ואיני יכול עוד להתכחש
לעצמי. שאלוני מתי קרה השבר, ועניתי: במסע לפולין, כשבאחד
הימים ביקשתי מראש זמן חופשי ע"מ להיפגש עם שארי בשר שנשארו
בוורשה. אחד המדריכים בא איתי במונית והחזיק את ידי כל הדרך
חזרה, מבעד לדמעותיי. ההרגשה המכרסמת והסוחפת, שלא עוד הנני
חלק מהקולקטיב הנקרא "הישוב היהודי בארץ", לא עוד ילדון עטוי
טלית וציציות, מזמר את ההפטרה. כעת: אינדיווידואל ריבוני אשר
מקבל על עצמו את תפקיד הקורבן מידיעה שבתוקפו יכול הוא לקבל גם
(אך רק בהמשך) את תפקידו הנעלה והנשגב של הנוקם, אבי צדק.
יהדות היא לא המחלה, יהדות היא הסימפטום: כמו כביסה מלוכלכת.
כשאני כותב בעלון זה ממלאת אותי תחושה עצומה של סגירת מעגל.
סגירת מעגל, משום שפה אני יוצא מעמדת הקורבן איתה הייתי מזוהה
כל כך, משום שסוף סוף אני מצליח להביע כמה מרגשותיי הבסיסיים
והקדמוניים ביותר, רגשות הקשורים בעברי, אשר נשאר עלום מבחינת
הכתיבה שלי, מבחינתכם: הקוראים.
מנשר זה הוא נקמתי. לא רק בכוחות אשר מקיפים אותי, אלא גם
בחולשות האנוש עליהן עזרתי עוז להתגבר. אני מאחל לעצמי ניצחון
ויקטוריאני ומחייך מן המרפסת אל הרחוב.  
העורך.