פעם אחר פעם
ללא כל כוונה נראית לעין
אני מוצאת את עצמי
יושבת
חושבת
כותבת
משכתבת
את העצב הפרטי שלי.

ואין לי שמץ למה הוא כל כך עמוק.


יש לי בת דודה אחת, שאף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל יצא
שלמרות שאנחנו חולקות גנים רחוקים למדי ( ובכל זאת, לא אותה
האם ) - היא מה-זה דומה לי.
תמונות שלנו כתינוקות, או כילדות, תמיד היו זהות לגמרי. טוב,
כמעט. נקודת השוני היחידה הן העיניים.
שלה תמיד צחקו. שלי מלאות עצב.

חיוך... אח, החיוך כמעט לא מש מעל שפתי. ונכון שהסיבות הן לא
מהסוג הקונבנציונלי ( פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם, שאני חייבת
לחייך בכדי שלא יהיו לי קמטי מרירות כשאהיה גדולה. זה הצליח
להפחיד אותי יופי! ), ונכון שזה לא אומר כלום - אבל יהיה
קלישאתי מדי לציין שמאחורי חיוך נפלא יכול להסתתר עצב גדול .
וחוץ מזה, חדי העין והשפה מביניכם ישימו לב לדקויות: החיוך
אינו מש משפתיי, ומהן בלבד. העיניים שלי לא מחייכות כמעט אף
פעם.

והעצב הזה בעיניים, בנשמה, תמיד הוא שם. מאחורי הקלעים, בינות
הצללים. ממתין ואורב לרגע בו יוכל להשתלט בקלות רבה יותר על
כולי. תמיד הוא שם.
וגיליתי עובדה מדהימה: זה לא רק שהוא שם גם כשנדמה שסוף סוף
הוא הלך. דווקא ברגעים האלה, כשהאושר עוטף אותי בחיבוק מלטף,
דווקא אז הוא הכי קרוב. מעבר לפינה, נושף על העורף.
גורם לי להבין שלפחות במקרה שלי:
אושר גדול תמיד מסתיים בדמעות של כאב.

הלב שלי, יש לו נטיה לסחרורים מסוכנים.
אסור לי להתאהב.
אסור.
לאהוב, ניחא. זה עוד סביר. גם אז תמיד אהבה היא מלה נרדפת
לכאב, אבל אז זה לפחות כאב מתוק, מדגדג. כשזו התאהבות, לעומת
זאת, לא מדגדג ולא נעליים. כשאני מתאהבת, מנתקת את הכבלים, הגם
כך רופפים משהו, שמחברים את רגלי אל הקרקע, ממריאה אל על
ומרחפת על עננים של אושר טהור, הכאב הצפוי לי חד הוא, תרתי
משמע.
זה הכאב החד של התרסקות על רצפת בטון, אם אפשר - מרופדת אסבסט.
שישאיר איזו נשורת גרעינית, או מה שלא יהיה.
שינזוק לי את הלב, יעכל אותו מבפנים, יגמור אותי לגמרי, ואם
אפשר, אז שבסוף התהליך לא יישאר כלום.

כתבתי פעם שיש לי סדק בבועה שלי.
עכשיו זה ברור יותר.
זה לא היה סדק.
נהפוך הוא.
הבועה חזקה, איתנה וממשית יותר מתמיד.

זו פשוט בועה אחרת.




פברואר 2003