אני צועדת לאורך שביל הבטון. משני צידו שאריות של דשא יבש
ונטול חיים. הקדמתי, אני שונאת להקדים לפגישות הללו. זה מאפשר
לי יותר מדי זמן לארגן את סדר האירועים, לשחזר את כל מה שאני
לא רוצה לשחזר כשאני לבד עם עצמי. אני מתיישבת על ספסל מרוחק
בין עצי האקליפטוס שבגינה הציבורית, רואה למולי בחורה צעירה
נשרכת עם שני זאטוטים עצבניים במיוחד. הילדים לבושים ברישול,
חוטמם זב נוזל ירקרק וצמיגי. לא נראה כי המראה הדביק שלהם
מטריד את משחקם. אני יושבת שם עם עצמי, תוהה. זעקות "אימא"
קורעות חזה חשוף שלי ומצדיקות את חששותיי. עוד אם צעירה מדי
מגדלת דור מתוסכל, כזה שישלם מאוחר יותר הרבה מאוד כסף לדר' חן
עבור התרפיה היצירתית שלו.
לאחר כרבע שעה אני נכנסת אל החדרון הקטן, מתיישבת בכבדות על
כיסא העץ החורק.
"אתה לא חושב שכדאי שתחליף את הכיסא הזה?", אני רוטנת לעברו.
דר' חן מחייך וממשיך להתבונן בי. אני מתבוננת בו חזרה בשתיקה,
סורקת את החדר, סופרת מרצפות וכתמים של דיו על השולחן. לבסוף
אני קמה לעבר החלון, פותחת אותו ונשארת להתבונן בשמיים
המעוננים שבחוץ.
"את מעדיפה להיות עכשיו בחוץ?"
אני ממשיכה להתבונן בשמיים וחושבת על שאלתו,
"זה לא שבחוץ טוב יותר, אתה יודע. פשוט שם, בשמיים, יש הבטחה.
יש חופש שאין כאן בפנים, בחדר הזה, בנפש שלי."
דר' חן מחייך, "איזו מן הבטחה יש בשמיים שלך?"
"שלי? הם לא שלי השמיים האלה שאתה מדבר עליהם. אלו שמיים של כל
האנשים האחרים. לי אין שמיים. לי יש חדר מרובע עם פסיכולוג
שמנסה לעזור לי לצוף. לי יש תהום".
דר' חן מהנהן, רושם משהו מעל דפי המחברת הגדולה שלו וממתין.
אני מוציאה את הקלסר, מתוכו אני שולפת את הפרק הבא של חיי.
דר' חן פיתח שיטת טיפול בה המטופלים כותבים כל שבוע פרק
מחייהם. מן שיטת התבוננות עצמית בדפוסי ההתנהגות של המטופלים
שלו.
"אני חייבת להודות, שחשבתי שהשיטה הזו שלך מעט פריקית. עברה בי
מחשבה, שאתה בעצם שואב רעיונות ספרותיים לקריירה צדדית שלך
כסופר." דר' חן חייך חיוך לא מפתיע "גיליתי, שזו למעשה דרך
אחרת להתבוננות בעצמי."
"ומה גילית על עצמך השבוע?" שאל הדוקטור,
"שאני אוהבת להתבונן בשמיים של החדר שלך." חייכתי.
דר' חן חייך חזרה "זה אומר שאת מרגישה יותר נוח עם המפגשים
שלנו?"
הרמתי את המבט אל השמיים של דר' חן. ראיתי עננים מתקדרים סביב
קרחתו, תוהים איך אפשר להגיע אליי, לגרום לי להתעורר מהסיוט
הזה בריאה בנפשי, שלמה בגופי, בלי העובר הזה שבועט לו בקרבי.
ילד הביאושים שגדל בתוכי מבלי שרציתי או ביקשתי. עוד נצר של
דור אלים, נטול מהות של אהבה.
"אתה ילד שנוצר מפחד" אמרתי אל הבטן העגולה שלי, "אני אקרא לך
קין, תהלך ברחובות עם הילה שחורה סביבך כמו הרגע בו נוצרת."
דר' חן עשה פרצוף של הקשבה כואבת, "לא ענית לי מעולם על השאלה
מדוע בחרת להמשיך עם ההריון?"
"הילד הזה בחר בי", עניתי, "גם אם הוא מצא דרך מאוד כואבת
להגיע אליי, אני לא יכולה להתעלם מהרצון שלו להיות הילד שלי.
הוא לא אשם בתחלואי העולם הזה. והאמת הפשוטה היא שההחלטה נעשתה
ממקום אגואיסטי לחלוטין."
דר' חן הוסיף ורשם עוד הערה לתוך המחברת הגדולה שלו,
"למה את מתכוונת בהחלטה אגואיסטית?"
"לא יכולתי לחיות עם הידיעה שאני גוזרת מוות לחיים. בתוך תוכי
חיפשתי סיבה להמשיך לחיות. אתה מבין, אישה מתה אחרי פגיעה כזו.
ולא משנה לכמה לילות של אהבה היא תזכה, וכמה מילות פיוס והשלמה
היא תקבל, היא לעולם לא תחייה יותר, לא באמת. והילד הזה, הוא
הסיבה היחידה לזכות בחיים האלה חזרה."
לא רציתי בטיפול הפסיכולוגי. לא רציתי בגבר הזה, שקרע את לבי
והנביט בגופי את הילד הזה. בתוך תוכי ידעתי שגם הילד שבי לא
יצליח לשקם את מה שנקבר באותו ערב, אבל קיוויתי. כל-כך
קיוויתי, שמשהו יושיע אותי מהתהום הצרה והמפותלת שנפלתי לתוכה.
המבט הארוך שדר' חן נתן בי, החל להצמיח בי ספקות.

"כתבתי פרק על אהבה, כל מיני סוגים של אהבה", דר' חן ניעור
ממחשבותיו, "הגעתי למסקנה שאני לא יודעת לאהוב."
דר' חן הנהן, "לכן את משאירה את ההריון, כדי ללמד עצמך
לאהוב?"
מלותיו של דר' חן הדהדו במוחי למשך דקות ארוכות. רוקנו אותי
מכל מחשבה מגוננת שהייתה בי.
"אני צריכה לחשוב על זה. אני רוצה ללכת עכשיו" אמרתי, ואספתי
את חפציי מבלי לחכות לאישור.

השמיים בחוץ התקדרו, רוח סתווית נשבה בעורפי. מבין העלים
המרשרשים, התריסים המוגפים, החתולים הנטושים שהסתתרו בין פחי
אשפה אימתניים, מתוך הקור המבודד הזה זעק מתוכי הפחד.  ידעתי
שזה רק עניין של זמן עד שהוא יצמח לכדי ממדים עצומים, כאלה שלא
יהיה באפשרותי להתגונן מפניו. ידעתי שמדובר בשנים ספורות בלבד
עד שהוא יצחק לי בפרצוף, יעלוז לטיפשותי, לחוסר בגרותי. ינטוש
אותי, כמו כל מי שלימד אותי שנאה, עשה.

התיישבתי על כיסא עשוי פלסטיק קשיח. הקדמתי. אני שונאת להקדים,
זה מאפשר לדקות ארוכות מדי לחלחל לתוך הפחד שלי. לצדי ישבה
אישה מבוגרת, קרה ונוקשה, אולי כועסת, אולי מאוכזבת. לידה ישבה
נערה צעירה, בודדה בתוך בכייה, בתוך כאבה.
ריחות חריפים של חומרי חיטוי ואמפטיה זולה סיממו את מוחי, את
נפשי השסועה. מתוך הרמקול הצורמני קראו בשמי. ניגשתי אל אחת
האחיות, קיבלתי לידיי חלוק ירוק, נעלי נייר ושקית להניח בה את
בגדיי.
"שימי את הצמיד על ידך, שלא נתבלבל ונשדוד אישה אחרת במקומך",
אמרה וחייכה חיוך מאולץ. נשכבתי בכבדות על המיטה, הנחתי את
רגליי פשוקות לרווחה על גבי מסעד האלומיניום הקר, חושבת לעצמי,
שאולי עכשיו כשילך ממני הפחד הזה, יהיה בי סיכוי לאהבה.






תודה לדאנו על האורים, התומים והלב.