היה מאוחר... כמעט חצות.
אמא כבר גמרה להכין את מאפי המצות הטעימים האלה... אתם
יודעים...
אלה שרק אני אוהב.
השמש התחילה לשקוע במזרח... הסתכלתי עליה, איך שהיא לאט לאט
נעלמת.
נשארתילבדי, רק אני,אמא,אבא,והכלב שלי שמיל.
פתאום זה קרה...
מה שקורה תמיד שאני באמצע מסיבת אסיד...
נפלה לי המרמיטה... ככה מהכיס... היא פשוט התחלקה לה ונפלה
אפילו לא שמתי לב שזה קרה, פשוט המשכתי לרקוד לצלילי השירים
הרגועים והרומנטיים... ככה זה שאני רוקד סלואו עם פזית, אני
בעננים, שום דבר לא יכול להסיח את דעתי.
לקראת הצהריים... כשכולם כבר היו עייפים והגיע זמן לישון,
ליוויתי אותה הביתה... אני בחיים לא אשכח את המבט הזה שלה
בעיניים
כמו חתול אחרי יום כיפור... בדיוק ככה היא היתה... היה לה מבט
כזה בעיניים,כאילו זה סתם יום רגיל, כאילו אני סתם אדם רגיל,
כאילו אני לא משהו מיוחד. זה כל כך הכעיס אותי,אז החלטתי פשוט
לעשות את הצעד האכזרי, שלפתי את היד מהכיס ותקעתי אותה ישר
בתוך הלב שלה,
ואז... הצטערתי נורא... הצטערתי שלא הבאתי כפפות, ממש קפאה לי
היד, לא יכלתי להזיז אותה, מהר חייגתי למכבי אש... לא היתה לי
סבלנות לעמוד הרבה זמן מול פרצופה הקר...
כשהם הגיעו, הם מהר חילצו לי את היד... הם היו כל כך נחמדים
אפילו הביאו לי שוקו שאני לא אתקרר.
כשמכבי האש עזבו את המקום, התחלתי לצעוד הביתה, לקח לי כמעט
3דקות שלמות להגיע לשם, מתתי מעייפות, הרגליים שלי נורא כאבו
עבר עליי יום נורא ארוך, וכל מה שחשבתי עליו היה האיש הזה...
האיש המיסתורי הזה, שמתחבא מתחת למיטה..תמיד פחדתי ממנו,
אמא שלי אמרה לי פעם שהוא נחמד ואין צורך לפחד... אבל אני יודע
שזה הכל שטויות, באמת. איך בן אדם שישן מתחת למיטה יכול להיות
לא עצבני... פחח... אמא שלי הזאת, לפעמים לא ברור לי למה
הולדתי אותה.
אני חושב שזה פשוט בגלל שאני לא מאמין בהפלות.
טוב... בכל מקרה, הלכתי לישון, ישנתי תקופה כלשהי... כמעט שנה
וחצי.
כשהתעוררתי הכל היה שונה... אנשים התחילו להשתמש בכל מיני
מילים כאלה מסובכות...אני כבר לא מבין כלום, בימים שלי...
אוייש... בימים שלי המילה הכי מסובכת היתה אנציקלופדיה, אבל
היום... היום יום שישי.