"כאילו זה היה משנה אם היא לא הייתה שותה את הטקילה הזו,
בקטנה...",
הוא אומר בסלנג הצה"לי, המצ'ואיסטי שסיגל לעצמו, ומבטל את כולם
בהינף יד מזלזלת, כשלידינו היא מקיאה את נשמתה ליד אחד
הרמקולים.
כולנו קצת שיכורים, קצת מטושטשים ומלאים בריח של אלכוהול זול,
סיגריות חזקות ועשן של ת"א.
"כמה נמאס מההוויה הת"א המגניבה עלאק...", אתה אומר ויורק בבוז
לצידה של אחת המדרכות האפורות.
הדלקנו סיגריה ביחד, הסתכנות הדדית, את החושך הקריר שבדרך
הפרנו בטבעות עשן, ועננים מתפזרים.
"כוססאמק", הוא מסנן, כשבסיבוב השלישי אנחנו לא מוצאים את
האוטו.
"גם ככה", אני לוחשת אליו, "אנחנו שיכורים מידי בשביל לנהוג."
אנחנו מתיישבים על המדרכה, שופכים את תכולת הכיסים והארנקים
וסופרים שקלים ואגורות.
כשהסכום הכולל מסתכם בחמישה ומשהו שקלים אנחנו נשארים על
המדרכה.
אמצע ת"א, אמצע הלילה, אמצע החיים, או ככה זה מרגיש.
נשענו על המדרכה, מביטים בשחור הזה שמתפשט על ת"א, ומנסים
להימנע מלהביט אחד על השני.
אם היית מסתכל, היית רואה את הזרמים הדקים של איפור שחור מרוח
שנזל על פני, היית רואה את העיניים האדומות שלי, כבר שבוע אני
לא ישנה כמו שצריך, אם היית מסתכל, היית רואה שאני מסתכלת
עלייך.
אבל אתה עסוק בלקלל את האמאמאמאמא של האוטו, לקלל אותנו
שביזבזנו את כל הכסף על השתייה, ואת המוניות, שלא יעשו מצווה
ויקחו אותנו הביתה.
אתה מקלל, ויורק, וצועק על כולנו, אני נשכבת על המדרכה שומעת,
לא שומעת את המילמולים שלך.
השמיים של ת"א בלילה נפרשים מולי, שחורים, מעט כוכבים, ויפים,
כל כך יפים.
אתה משתתק באחת, ונשכב לי על הבטן, השערות שלך מדגדגות, אבל
אני מתאפקת.
כולנו נשכבים ככה בבת אחת, מזכיר לי קליפ שראיתי פעם, אולי
באמת כולנו נשכב כאן לנצח.
ככה, כמו שאנחנו, אתה עם בדל סיגריה בוער שתקוע לך בצד של הפה
שוכב לי עם השיער המדגדג שלך על הבטן.
ואני מתפללת שזה לא יגמר, כל הסיטואציה הקיטשית שלי, שרצה לי
בראש, אמצע החיים, כאילו כלום כבר לא משנה.
אתה קם, מנער את הראש לצדדים, ועוזר למקיאה ללכת, מחייך טיפה
בזוויות של הפה ואומר משהו על זה שנזכרת איפה האוטו, כולנו
הולכים אחרייך, הלומים.
הלוואי ויכולתי להיות בחוויה הקיטשית הזו לנצח, ההוויה הת"א
הזו המגניבה, עלאק.
אבל אני כבר באוטו, האור מתחיל לתת נגיעות ראשונות של בוקר,
ואהבה, אני כבר יודעת, יש רק בסיפורים.