אני מדי פעם מגניב מבט לעברה. אני בטוח שהיא יודעת שקלטתי את
המבט שהיא שלחה אלי כשעליתי אל האוטובוס. היא יודעת איפה אני
יושב. ביננו מפריד החיבור של האוטובוס הארוך, והיא יודעת שאני
מסתכל עליה מדי פעם. היא משחקת בשערה, מתגרה בבן אדם שהיא
יודעת שמסתכל עליה, בן אדם שהיא אף פעם לא פגשה לפני כן. היא
קוראת משהו, אבל כל תשומת ליבה מוקדשת אלי.
היא בוחנת אותי בזווית העין. עכשיו היא בטוחה שאני רוצה אותה.
והיא צודקת. נראה כאילו לא אכפת לה שכולם מסתכלים עליה, על
מחוות הגוף שלה, שמופנות אך ורק אלי. כולם יודעים שאני רוצה
אותה. היא מורידה את הג'קט, נשארת רק עם גופיה, למרות שבחוץ רק
חמש עשרה מעלות, רק כדי שאני, ורק אני, אראה כמה שעורה חלק,
כמה שעורה יפה, כמה שהיא יפה. אני מצליח לראות קצת נמשים על
כתפיה. והיא מחייכת, כי היא יודעת, שיש לה חיוך נהדר.
אני כל כך רוצה אותה, ואיכשהו אני אוזר אומץ, ואומר לעצמי
שבתחנה באה, אני אפנה אליה. היא מסתובבת אלי, נועצת בי מבט
שאומר "אני רוצה אותך". זהו. נשברתי. אני מתרומם, וגם היא עושה
את התנועה הזו. אני מתחיל ללכת לעברה, בטוח שזהו זה, זה יקרה.
האוטובוס עוצר, כאילו כדי להקל על ההליכה שלי במעבר, כאילו
הנהג יודע שקשה לי ללכת, שהרגליים שלי רועדות מהתרגשות. היא
מניחה את שפתיה על כף ידה, נושפת עליה, שולחת לעברי נשיקה בלתי
נראית. אני תופס את הנשיקה, עוצם את עיני, מנסה להריח את
הנשיקה. אני לוחש לעברה, "אני אוהב אותך", וכשאני מחזיר את
מבטי אליה, אני רואה שהיא ירדה מהאוטובוס.
אני חוזר למושב, מסתכל על כף ידי הקמוצה, פותח אותה, ונושף
עליה, לכיוון השחרחורת שיושבת במושב לידי.