1. לכולם זה קורה, גם לגדולים ביותר: לאלתרמן, לשייקספיר,
לנתניהו. אז גם לי מותר, לא? "זה יעבור מתישהו", אני אומר
לעצמי על בסיס יומיומי אבל זה לא עובד. אני קורא מאמרים
ב"הארץ", קורא שירים, סיפורים, אבל גם זה לא עוזר. מחסום
כתיבה.
2. "אבל זה אף פעם לא קרה לי", אני בוכה לה. "זה כל כך מדכא!!"
אני זועק. "זה קורה לכולם", היא מנסה לנחם אותי. "אפילו לג'ים
מוריסון ואתה יודע שהוא היה ענק". "אבל הוא היה אימפוטנט!".
אני קם והולך למטבח למזוג לעצמי קצת תה. "אולי אם תעשה את זה
במקומות קצת יותר מעניינים" היא מנסה לעזור, "כמו מה?!", אני
נרגע מעט. "כמו באוטובוס?" "כבר כתבתי שם - מסיפורי קו 18 - את
לא זוכרת?" "נכון. אז אולי בפארק?" "גם את זה עשיתי וזה לא
עוזר". "אז אני לא יודעת". מחסום כתיבה.
3. אני על גג העולם, כל תושבי כדור הארץ מביטים בי ורק בי.
עכשיו הם מבינים את הגדולה שלי, את הפוטנציאל שבי. מיליארדים
נושאים עיניים אלי, צועקים לעברי מילים אבל אני לא מקשיב. אני
מאושר ואף אחד לא יקח את זה ממני.
כוחות המשטרה הגיעו לפני הרבה זמן, אך אפילו הצבא הגדול בעולם
לא יכול להשתלט על ההמון שמתגודד לרגלי. מלמעלה אני יכול לראות
אפילו את אלוהים, שבמיוחד בשבילי כתב עם ברקים "אתה גדול" על
השמיים. אני מסמן לאיש השב"כ שלידי בתנועה קטנה ואחרי שניות
ספורות נשמעות מספר יריות. זהו זה, אלוהים מת. השלמתי את
המשימה שלי. עכשיו הגיע הזמן להדרן.. לוקח את המיקרופון, צועק
לקהל המשולהב: "להתראות בעולם הבא". אני קופץ מגג העולם היישר
לכס המלכות שבגן עדן. מחסום כתיבה. |