במאידנק ביקרתי ולא חזרתי לעצמי
ניסיתי להבין איך עשו זאת לעמי
כשעברתי בין תאי הגזים
הדם בגופי הפסיק לזרום
וכשראיתי את חדרי המגורים
כמעט והפסקתי לנשום
כל כך לא רציתי לבכות
כדי שידעו, שלי זאת, הם לא יוכלו לעשות
הם לא יגרמו לי לבכי וצער
אותי הם לא יכניעו, למרות היגון המר
אבל אל אף שניסתי כל כך לא לבכות
לבי כמעט ונחנק מדמעות
כולנו בכינו בגלל האסון
להיות שם ולראות הכל ממחיש את האבדון
וכשחזרתי משם הרגשתי גיבורה
ציונית וחזקה שנלחמת בשואה
אבל אז רק קלטתי שהגעתי מאוחר
אני אחרתי והכל כבר נגמר
אם הייתי מגיעה לפני כמה שנים
אולי לא היו מתים כל ששת המליונים
אולי יכולתי להציל ולא אדם אחד
ועוד חלק קטן מהיהדות לא היה נכחד
אבל מדוע בעצם אני מאשימה את עצמי
במה שאמנם קרה לעמי
אך זה קרה בתקופה שלא הייתי בחיים
ואם הייתי..אז בוודאי גם אותי היו רוצחים