לך תאמר למישהו שהעולם לא חרא, כשאתה בעצמך חושב את זה.
לא באמת, תנסה, הצביעות בהגלמותה.
ואל תגיד שזה לא קרה לך, כשחבר שלך יושב לידך ובוכה כמה שהעולם
הזה הוא זבל. מה תעשה, תצטרף ליללות ותסכים אתו שהכל שחור? אני
לא חושבת...
ובדוגרי, העולם באמת חרא, אבל זאת לא הפואנטה שלי, כי את זה
אתה יודע לא?
בכל אופן, אלה הדברים שעברו לי בראש כשעמדתי לפגוש את הבן אדם
הכי שמח בעולם.
כן הוא קיים. מפתיע, אני יודעת.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, חשבתי שהוא לשכת סעד שמחפש לעשות
כסף על חשבונם של אחרים עם חיוך מזויף, והאמת שהוא היה מרושש
חבל על הזמן, מה שהסביר את העובדה שהוא לקח לי 1986.30 ש"ח
בדיוק על השיחה הזאת. כששאלתי אותו מה פשר הסכום, ולמה הוא
בכלל לוקח ממני כסף, הוא הרי אמור להיות מאושר ככה סתם בלי כל
החומריות והשיט הזה, הוא ענה לי, "תזכירי לי לענות לך בסוף,
טוב מותק?" אמרתי טוב מתארך כזה, שיכול לעלות לכל אחד על
העצבים אבל הוא המשיך לחייך את החיוך הדבילי שלו, מה שגרם לי
באמת לרצות לבעוט בו, גם מאושר וגם מראה את זה לכולם? אדוני יש
גבול!
"טוב אז מה את רוצה לדעת? תמהרי, יש לנו רק שעה!" הוא ישר
ירה.
"קודם כל, למה יחסית לבן אדם מאושר אתה כל- כך ממהר? אין לך את
כל הזמן שבעולם?" שאלה מכשילה על ההתחלה, איך הייתי מרוצה
מעצמי.
"חומד, זמן שווה כסף, מה נראה לך? אחרייך יש לי עוד הרבה
פגישות, את יודעת כמה אנשים רוצים לפגוש את האיש הכי מאושר
בעולם?!" הוא אמר בהתלהבות.
"סליחה, סליחה..." מלמלתי. "אז... איך זה להיות הבן אדם הכי
שמח בעולם?" שאלה קצת צולעת, אבל מישהו היה חייב לשאול אותה.
"חחחח, כיף, באמת, לראות את כל המבאסים האלה ולהמשיך לחייך,
צחוקים" הוא גיחך.
"או קיי, מעניין... אני מבינה שעובדת היותך שמח לא ממש קשורה
לחביבות ונחמדות אצלך..." היססתי.
"לא מה פתאום, מה הקשר בכלל? אם אני שמח, זה אומר שאני צריך
לגרום לאנשים להיות שמחים גם? לא! ההיפך לפעמים דווקא העובדה
שאני שמח והם עצובים או מתבאסים בקלות, או שסתם קורה להם רק
נאחס בחיים, עושה אותי מאושר במיוחד."
"אוף איתך, איזה רוע!" פאתטי, אני מודעת לכך.
"שום רוע, ושום נעליים, אני שמח והם לא, לי הכל בא בקלות ושום
דבר רע לא קורה לי, מה לעשות, תתמודדי עם זה!" הכעס כבר החל
להשמע בקולו.
"טוב,  באמת שנמאס לי ממך, אתה סתם אגוצנטרי ומאוהב בעצמך,
נהנה מסבל של אחרים, גועל נפש! שמח או לא שמח, אתה פשוט דוחה
אותי!"
"טוב, יופי, קיצרת לי בזמן, משמע אני אוכל לדחוס עוד כמה
פגישות היום, אחל'ה, תודה!"
בשלב הזה כבר באמת רתחתי מזעם, "אתה יודע מה?" אמרתי, "שאלה
אחרונה".
"נו, יש לי עוד איזה שתי דקות בשבילך, לכי על זה" אמר בחיוך.
"הבטחת לענות לי בסוף על השאלה בקשר לכסף, אני מחכה!"
"מה, למה אני דורש כזה סכום, ולמה אני דורש כסף בכלל?"
"בדיוק"
"אה זה פשוט מאוד, אני לוקח כסף כדי להרוויח מהמתנה שקיבלתי
מאלוהים, השמחה שלא מפסיקה אף פעם, ואני לוקח את הסכום הזה כי
בכל פעם שאני רואה שעוד פראיר שילם את הסכום המצחיק הזה עבור
שעה של זיוני שכל, החיוך ממשיך לשהות על פרצופי לפחות עוד
שבוע" איך הוא חייך, הזבל...
"אה, מגניב" אמרתי.
הוצאתי את האקדח ויריתי בו שלושה כדורים בדיוק לחיוך היפה
שלו.
"תודה, באמת", חייכתי.