"אני לא יכולה לחיות בלעדייך" אמרתי בשקט, ברוך, דמעה בעיני.
"את חייבת" אמר, ספק בכעס, ספק בעצב. נשק במצחי, והלך.
משאיר אותי לבד כולי, התמוטטתי על הריצפה מחבקת את רגלי,
המומה, איך זה קרה?
שואלת את עצמי,
ולא מאמינה, לא מאמינה שזהו...
בוכה, אוספת את עצמי
כעבור מספר שניות שנראו כה ארוכות
רצה אחריו, רואה את גבו מתרחק במסדרון הארוך
"אני אוהבת אותך"  צעקתי לשווא,
רק הקיר את זעקתי שמע.
נשענתי עליו, על שומע קולי, ובכיתי.
תוהה מה עליי לעשות, איך אני ממשיכה עכשיו לחיות?
אני לא יכולה בלעדיו, פשוט לא יכולה,
הוא היה שלי, אהובי, הסיבה לי
לקיום שלי, ואני לא מאמינה שאוכל להתמודד.
האהבה בגדה בי! כך אני מרגישה, לבד, לגמרי לבד,
בחדר חשוך עכשיו, חושבת עלייך ולא מפסיקה,
מה חטאתי שנענשתי בכזאת צורה? מה עשיתי רע?
מתקשרת אלייך. "הלו" קול יפה עונה לי כמלאך,
סוגרת את השפורפרת רוצה אותך כל כך.
"שלי הוא היה והלך!" החברות לא מבינות,
בחור כמוך הן לא היו רוצות, ואני כן,
הולכת אליך להתחנן.
+כמו אויר היית אתה, ואני עכשיו מרגישה חנוקה,
מאוהבת בך עד כלות הנשמה, בודדה,
נשמה אבודה-
שלך בהמון אהבה
ממי שאוהבת אותך+