אוהב אותה מזמן, כבר רגיל לאהבה. כבר רגיל לכאב, לכאב שאני
איתה אך היא לא איתי. מוכן לתת את חיי לטובתה, אך היא לא איתי.
איזו אהבה עיוורת. למה היא לא רואה שזה לא יקרה? למה היא נמשכת
מדחייה? למה היא לא ממשיכה הלאה? ואני נמשך אחריה... למה מכולן
בך לא בחרתי להתאהב?
כן, נכון זאת אהבת אמת. אהבה שלא באה והולכת לפי הרצונות שלנו,
זאת אהבת אמת. אבל ככה היא באמת נראית? פשוט, אני לא יודע
אהבה. זאת האהבה הראשונה שלי. או יותר נכון, האכזבה הראשונה
שלי.
איזה נפלא יהיה, אם היא תבוא אלי פתאום, תדפוק על הדלת,
וכשאפתח אותה תחבק אותי כמו שרק באהבת אמת מחבקים. ועוצמה
ובחום. ואז, תנשק אותי, את הנשיקה הראשונה שלנו ביחד. "אין לך
מה לדאוג, הכל כבר מוכן. כבר תכננתי את הנשיקה הזאת עשרות
פעמים.." איזה חלום.. איזו אשליה, שמישהי כל כך מושלמת בשבילי
באמת תרצה משהו איתי. הרי המזל שלי, המזל שלי עוד פה! והוא לא
יתן למשהו כזה לקרות. חלילה שיקרה משהו שבאמת יגרום לי לקום
בבוקר ולחשוב לעצמי, "איזה יום נפלא". זה אף פעם לא קרה לי.
המזל הארור הזה... שמישהו ייקח אותו, אני לא צריך אותו. לכל
אחד יש מזל, ורק לי יש מזל רע. כמה לא מפתיע. ממש שרשרת של
אירועים לא נעימים בחיים, והכל בגלל אהבה - אחת - קטנה. אבל לא
נשכח את הרגעים היפים. כן, כן... יש גם כאלה. האהבה שלי,
הבחורה שאני אוהב, יודעת להצחיק אותי כמו שאף אחד יודע. ויודעת
לגרום לי לצמרמרות של התרגשויות קטנות. והכל במילים. היא
מסבירה לי הכל בתמימות אך באינטיליגנציה אינטנסיבית שרק לאחר
ששומעים אותה מבינים למה הכוונה.. היא כל כך יפה, כל כך חכמה
וכל כך טובה. איך אוכל לוותר אי פעם על "הזדמנות" כזאת? איך
אוכל לוותר עליה?  מישהו כבר יתפוס אותה לפני. אולי אני סתם
פרנואיד.
אך למרות שהיא לא מעוניינת באהבתי. היא מודעת לרגשות שלי כלפיה
ומבינה. ואפילו, ביום שישי אחד, היא שכחה אצלי את מקל השיער
שלה. ובכל פעם שרציתי להזכר בה הייתי מריח אותו ומתמלא
בגעגועים. לאחר מספר ימים כשהריח כבר נשאב לתוכי לחלוטין וכבר
לא נשאר דבר "להסניף" פניתי אליה ובבקשה שתחזיר את הניחוח שלה
למקל כדי שיהיה לי זיכרון ממנה בשבוע שהיא לא תהיה באיזור. היא
הציעה לי הצעה שלא אוכל לסרב לה. "תחזיר לי את המקל שיער שלי,
ואני אתן לך את הכובע שלי...". אכן, אי אפשר לסרב להצעה שכזאת.
ניגשתי לחדר והבאתי את מקל שיערה. ואז התבררה עובדה ממש לא
נעימה. המקל לא שלה. המקל בכלל היה שייך לחברתו של אחי... איזה
לא נעים חשבתי, ואף נשארתי בפה פעור. היא קצת התרגזה. כאילו
שנתתי לה מחמאה ולקחתי אותה בחזרה. בדיוק באותה דקה היא כבר
היתה צריכה ללכת. היא שמה עליי את הכובע, והלכה. סיפור מבלבל
ביותר. אבל זאת הבחורה שלי, האהבה שלי. ומסתבר שזה גם הכובע
שלי. אך למרות שהריח בכובע חזק בהרבה מבמקל השיער "שלה",
עדיין, בכל פעם שאני מריח את הכובע לפני שאני הולך לישון, אני
אומר לעצמי, "נמאס לי להריח אותה קר, אני רוצה להריח אותה
חם.." שם את ראשי על הכר, ונרדם.