בבוקר הסגריר והאפל,
של 07.11.1941 -
דרכה על מרצפת
הככר - האדומה,
רגלם הנועזה והנוקשת,
של חיילי - הנצחון,
מן המחר.

טבעה רגלם,
בצעדי - הנחושת;
הקישה,
בפסיעות - הפלדה.

על פני - הככר,
שידעה תהילה
וזוהר,
חקקו את אשורם,
בדרך,
אל הקרב.

אל החזית,
שמו פעמי - עיניים;
בעת,
כשכנופיות - הברברים,
לחש דמם,
לפרוץ לעבר,
חומותיה של מוסקבה.

לעבר גבורה כנה,
צעד ונצעודו,
ובעקבם,
הצעידו,
את כל נאורי - העולם.

כיתה - כיתה;
גדוד - גדוד;
חטיבה - חטיבה...

הכל צעדו,
שכם אל שכם,
בנשוא - רואותם,
לעבר הנצחון,
שהאמינו,
כי יבוא מחר.

לעבר גבורה
וימים,
מלאי - עוז
וחרוף - נפש,
נשאו את לבם,
תוך תקווה בנצחון,
שקרב ובא;

את רהוב - אומץ -
לבם,
כדודיו הפיצו,
על פני - כל - הארץ,
בעומדם כברזל,
מול הפולש האכזר.

הם צעדו בדרכים
ובבוץ,
עד למתניים;

בשבילי - העפר,
באבק ובחול,
העולים אל האוויר.

תחת מטר - זלעפות,
של עופרת,
הם עמדו כסלעים,
שלעולם,
אינם נשברים.

ביום - ההוא,
טבעה רגלם,
צעדי - פלד,
על פני - ככר,
אל - מול חומות,
של עיר בל - תנוצח;



הם צעדו,
לעבר גבורה,
אזורי - אומץ,
בקרבם את
יום - הנצחון הנשגב!