"בחיים לא תתפוס אותי" גיא צועק לאורן ובורח, גיא הכי מהיר,
אבל אורן הכי חזק, ואני סתם מתחבא בשקט, אני מעדיף להתבונן
ולבחון. אורן רודף אחרי גיא, גיא נופל ואורן מצליח לתפוס אותו,
אני רץ לעזור לגיא, אני בדרך כלל בא לעזרת החלשים, אבל פה קשה
יותר כי שניהם החברים הכי טובים שלי. שלושתנו רבים על החול
וצוחקים, דוחפים ובורחים ואז אנחנו מתעייפים והנה אבא שלי בא,
הוא צוחק עלינו, אנחנו מלאים חול, הים מאחורינו נהיה סוער
והשמש שוקעת, מרעיפה עלינו מבט אחרון של חום, אבא מחזיק ביד
מצלמה, הוא מכוון אותה, אנחנו מתחבקים והוא מצלם.

שלושה ימים לאחר מכן אבי פיתח את התמונה ומסגר אותה עבורי. אני
עכשיו בין עשרים ושלוש, לעתים קרובות אני מביט בתמונה הזו,
השנים לא פסחו עליה, איכות התמונה ירדה והיא החלה להצהיב,
ייתכן שעוד מספר שנים כבר לא יוותר ממנה דבר, אך בינתיים היא
הדבר החשוב לי מכל.
כנראה שהתמונה מוכיחה שהמציאות הצליחה לנצח את החברות שלנו, אך
אני אזכור אותה לנצח.

איש גדל מימדים עם זקן יושב מולך על המרפסת. אתה מתמקד בזקן
השחור שמכסה את רוב פניו ותוהה מה היו המילים המדויקות שהיא
אמרה ביום שהיא עזבה, אתה כמעט שולה אותן מים הזכרון הענק
והאיש מסיח את דעתך. לאחר שתיקה ארוכה שבמהלכה הוא בחר את
המילים הכי נכונות הוא מסביר לך שאתה צריך להתעורר, אלה החיים.
אתה רוצה להגיד לו שאם אלה החיים אז אתה לא רוצה לחיות, אבל
אתה יודע שאז הוא יסביר לך שאתה טועה בהרצאה ארוכה ומייגעת,
ויותר מהכל אתה לא רוצה שאיש גדל מימדים עם זקן שמכסה את רוב
שטח פניו יזיין לך את השכל, אז אתה מהנהן בשקט ומרכין את הראש.
אתה רואה שהוא לובש סנדלים תנכים, כמו שלבשו בתקופה שגלי היתה
חברת הנעליים הגדולה בארץ, ואתה נזכר בגלי, בחיוך שלה, רק
אתמול היא היתה פה, ועכשיו, עכשיו אולי לא תראה אותה לעולם.
אתה חושב לעצמך שהיא בטח כבר נחתה באנגליה. תכננתם לטוס ביחד,
כשעוד הייתם מאושרים, או שאולי רק אתה היית מאושר והיא זייפה,
ואולי גם אתה לא היית מאושר, אבל עכשיו בטוח רע לך. בסוף היא
טסה לבד ואיך היית רוצה להיות איתה, אבל כך זה אמור היה להיות,
אתה אומר לעצמך, הרי בגורל שלך כתוב שתהיו רחוקים אחד מהשני,
או שסתם אתה מנסה לעודד את עצמך. והאיש גדל המימדים עם הזקן
השחור שמסתיר את רוב פניו ולובש סנדלים תנכים פותח עבורך עוד
בירה, כאילו שזה יעזור ואתה לוגם אותה במהירות, גם אתה במשחק,
הוא מעודד ואתה בדכאון. מבעד לסנדלים אתה מבחין שבקצה אצבעות
רגליו יש ציפורניים צהובות מכוסות בפטרייה מזוויעה, המראה
מעורר בך בחילה. כמו אז, כשחזרתם בלילה מארוחת הערב אצל ההורים
שלה, פעם ראשונה שפגשת אותם והתרגשת נורא, על כל שאלה חשבת כמה
שניות ולאחר שתיקה קימטת את מצחך ברצינות וענית בשקט את התשובה
הטובה ביותר שעלתה בראשך וקיווית שהם התרשמו ממך. בדרך חזרה
שיחזרת בראשך את הרגע שבו הם שאלו אותך על תוכניותיך לעתיד ולא
ידעת אם לספר על החלום לטוס לטייל בעולם או לשקר, להציג דמות
בוגרת ולבסוף בחרת באמת, כמו תמיד, ועכשיו בדרך חזרה אתה מתחרט
על כך ומקווה שהם לא יזכרו את זה כנגדך ובדיוק אז המכונית
שלפניך בולמת בפתאומיות ואתה אחריה, רק שלך לוקח יותר זמן כי
לפני חמש עשרה שנים כשייצרו את הפיאט שלך הם היו חסרי מושג
בבלמים ואתה כמעט מתנגש באוטו שלפניך ובסוף האוטו נעצר. כעת
אתה מבחין בטור המכוניות שמשתרך מלפניך. אתם מתקדמים באיטיות
על כביש החוף בדרך חזרה מקיבוץ שכוח אל ליד קרית שמונה, אתה
מחזיק ביד אחת בהגה, היד השנייה על ההילוכים, שקט משתרר באוטו,
אתה מביט על גלי, היא ישנה, היא נרדמה ליד חיפה. אתה רוצה לחבק
אותה חזק, נמשך אל יופייה, אבל אתה עוצר בעדך מלשלוח אליה יד,
מאחר שאתה מעדיף שהיא תישן, שיהיה לה טוב. הטור מתקדם ועכשיו
אתה כבר מזהה שהסיבה לפקק היא שתי מכוניות חרוכות באמצע הכביש
ואחת המכוניות נראת מוכרת ואתה מקווה שזו לא המכונית של אורן,
לוחית הרישוי נשברה ואתה בוחן את המספרים שעוד אפשר לזהות, בכל
מקרה אתה לא זוכר את מספר הרישוי של אורן, אך אתה מנסה למצוא
משהו שיעזור לך לשלול את המחשבה המפחידה והדמיונית הזו. אתה
מסובב את מבטך לכיוון אחר, אך כמו מגנט הוא חוזר למכונית
המעוכה. אתה רואה את החובשים מושכים החוצה גופה מתחת להריסות
ואז אתה צועק וגלי מתעוררת בבהלה, אתה קולט שזו לא גופה, זה
אורן ואתה מצביע עליו כדי שגלי תבין, חצי גופו התחתון נתקע
מתחת להריסות והוא כולו מכוסה בדם ופניו חבולות, כל גופו נקרע
כאילו היה עשוי מנייר, אתה ממשיך לצעוק ואתה מרגיש בחילה ואתה
רץ החוצה, הכל נראה לך כחלום ואז אתה נזכר שהוא נסע עם חברה
שלו לנתניה ושני שוטרים תופסים אותך ואתה מנסה להאבק, להתקרב
לגופה ושוטר שלישי מצטרף והם דוחפים ואתה לא מוותר והכל מסתובב
מסביבך ובסוף אתה מתמוטט על הרצפה וגלי מתקרבת ומחבקת אותך
ושניכם בוכים ואז חושך, ואתה מתעורר רק למחרת.

אתה יושב מול איש גדל מימדים עם זקן שמכסה את רוב שטח פניו
ולובש לרגליו סנדלים תנכים שמסתירים אצבעות מגעילות ואין לך
מושג מה אתה עושה שם. אתה חושב על חבר שאיבדת, אילו רק הוא היה
עדיין בחיים היה לך למי לפנות, עם מי לדבר, אבל אז באה ההלוויה
וכל הכאב תקף אותך, לא יכולת להתמודד עם החיים ואם רק החברים
לא היו מנסים היה לך את מי להאשים, אבל כולם באו ודאגו ואתה לא
התייחסת אליהם, העדפת לשקוע ברחמים עצמיים וגלי נשארה לידך
יותר מכולם, חודשיים שהיא רדפה אחריך, בישלה לך ודאגה לך, ואתה
התעלמת מקיומה, שכבת במיטה ומידי פעם ישבת במרפסת. וכשהיית
מחליט לאכול משהו פעם ביום, גלי היתה מכינה לך ולמרות שאחרי
שני ביסים היית זורק הכל היא לא היתה אומרת דבר, רק מחבקת
ורואה אותך מתרחק יותר ויותר. וגם גלי החלה לדעוך, להפוך לצלם
אדם, לשקוע אחריך עד שאבא שלה בא לחלץ אותה והעלה אותה על מטוס
לאנגלייה והבטיח לדאוג לך, ועכשיו אתה יושב מולו על מרפסת ביתך
ומחכה שהוא ילך כדי שתוכל לחזור ליגונך.
אתה מצליח לשכנע אותו שתהיה בסדר והוא נכנס לאוטו ונוסע, לא
באמת היה לו אכפת ממך, ישר מהפעם הראשונה שפגש אותך הוא ידע
שלא יצא ממך כלום, הוא רק שמח שהוא הצליח לחלץ את הבת שלו לפני
שתגרור אותה להודו ואתה יודע את זה וזה מבלבל אותך, אך אתה לא
מתייחס לכך יותר מידי, רק נזכר שפעם רצית לטוס להודו, וגם אם
לא דמיינת את זה ככה ורצית לטוס עם אורן או עם גלי אתה בכל זאת
מחליט להגשים את החלום, בכל מקרה אין לך מה לחפש כאן ואולי
הטיסה תעזור לך לצאת מהמשבר. אתה יושב במטוס וכל הזמן חושב מה
היה קורה אם אורן לא היה מת ואז גם גלי לא היתה עוזבת, אתה
מודע לכך וגם אני מודע ואולי בך זה פגע יותר כי אתה ראית איך
הוציאו אותו מתחת להריסות, ראית אותו מת. אתה עדיין לא יודע
שמהודו אתה תחזור לבית משוגעים, היה אסור לנו לתת לך לטוס עם
הרצון העז שהיה לך לשכוח, ואני איבדתי שני חברים באותו היום.

אני תמיד נזכר בתמונה שהצטלמנו כשהיינו בני עשר, אתה היית הכי
מהיר, אורן היה הכי חזק ואני, אני הייתי זה שהכיר ביניכם, אתה
הייתה בכתה שלי ואורן גר לידי, האמנתי שנשאר חברים לנצח וכמעט
שהצלחנו, אבל בסוף רק אני נשארתי, אני ותמונה מצהיבה.