זה ממש כמו בשדה תעופה ענק. כמו בסכיפהול, באמסטרדם, או
בפרנקפורט. יש את המסועים האלו, אתה עולה ועומד, זה במקום
ללכת. המסוע מביא אותך כמעט עד למסוע הבא. בין לבין אפשר לעצור
ולשתות קפה. או בירה.
כשאתה נולד, שמים אותך על אחד כזה. בהתחלה אתה ממש לא שם לב.
אתה חולף על פני הפעוטון, גן מרים, גן תת-חובה, גן חובה. בית
ספר יסודי. אחר כך חטיבה. אתה מתחיל לשים לב שעוד המון אנשים
עומדים לידך ונוסעים בדיוק בדרך שלך.
לפעמים אתה גם יכול לבחור בין המסוע שממשיך ישר, לטמינל A, או
שמאלה, לטרמינל C,B. אתה יכול לפני זה לרדת, לשתות קפה - שם,
בגואה או בדרום אמריקה, וממש לחשוב על איזה מסוע אתה רוצה
לעלות. זו באמת הבחירה שלך.
אתה לא יודע שכבר מזמן כיוונו אותך והכינו אותך למסוע שלך. בתת
המודע אתה כבר יודע על איזה מסוע תעלה, אבל אתה נהנה מהמחשבה
שיש לך בחירה. שהנסיעה שלך היא שלך. שהחיים שלך הם שלך, ואתה
קובע מה תעשה ומתי.
לפעמים, רק כדי להתריס, אתה נשאר עוד 15 דקות בהפסקת קפה.
לפעמים במקום קפה, אתה שותה בירה או וודקה. אפילו מעשן סיגריה.
פעם אפילו, בכוונה, עלית למסוע אחר, אפילו שידעת שהוא לא יגיע
לאן שאתה רוצה ושבכלל לא יהיה לך טוב וזה לא יעניין אותך.  אבל
רצית להוכיח שאתה יכול. שאתה מחליט. בסוף חזרת מסביב למסוע
שלך. בלי שאף אחד ישים לב.

פעם, על אחד מהמסועים האלו עמדתי והסתכלתי על כל הדברים
שחולפים לידי. ירד מבול. פתאום, באמצע הגשם, ראיתי ארנב לבן
עומד בצד ומעשן. היו לו דמעות בעיניים. תהיתי אם הוא בוכה על
גורלו, או על גורלנו. ממש לא יכולתי להוציא אותו מהראש.
בהזדמנות הראשונה ירדתי מהמסוע ועצרתי לקפה. ישבתי על הבר עם
הקפה החם שלי. לידי ישבה ילדה עם שמלה כחולה.
פתאום היא שאלה אותי אם גם אני ראיתי את הארנב.
אמרתי שכן.
שאלתי אם גם היא שמה לב שהוא בוכה.
אז היא אמרה לי "טיפש אחד. אתה לא יודע שארנבים לא בוכים בגשם?
העיניים שלהם פשוט דומעות כשהם מעשנים ג'וינט. ככה זה".
היא נתנה לי כרטיס ביקור שלה ואמרה לי שאני אתקשר אם אי פעם
אהיה בסביבה. היא פשוט נורא ממהרת. ואז היא קמה ורתה מהר לעלות
על המסוע.

הסתכלתי על כרטיס הביקור - אליסה, פסיכולוגית קלינית (השם היה
ממש מוכר אבל הזכרון שלי מעולם לא היה משהו). שמתי את הכרטיס
בארנק. סיימתי לשתות את הקפה ועליתי על המסוע הבא.