הוא היה חבר שלי.
למעשה, חבר מאוד טוב שלי.
למען האמת, אף פעם לא ראיתי אותו בעיניי, אבל תמיד ידעתי שהוא
שם.
תמיד חשבתי על דרכים כדי להגיע למצב שאראה אותו בעיניי, כל חיי
ביזבזתי בחשיבה על זה.
תמיד רציתי שיאמינו לי שהוא נחמד ובאמת קיים.

יום אחד הלכתי ברחוב ופגשתי בילדה קטנה ועדינה בוכה,
היא הייתה נראית טובת לב שכזאת,היא באמת הייתה.
שאלתי לשמה,ואמרתי לה "תכירי, זה חבר שלי".
היא לא ראתה שום דבר, בדיוק כמוני. אבל בכל זאת היא התקרבה
ונרתעה במקצת.
לחשתי לה "קוראים לו מוות. אין לך מה לפחד ממנו, הרי ממוות לא
מפחדים".