מצב מוזר.. כבר שבועיים בערך... אני לא מסוגל לחשוב בבהירות,
לא מסוגל לדבר כמו שצריך גם קשה לי להבין מה שאומרים לי. כאילו
הראש שלי שרוי במין ערפל מתמיד, ווילון למקום אחר, במקום
שהקולות שלי אמיתיים ואפשר להדביק להם פרצוף, במקום שבאמת
הכביש נוזל לו מתחת לרגליים שלי, איפשהו שאני מזהה את מי
שמסתכל אליי מאחורי המראה... אבל לא באמת שם, רק ערפל מסביבי,
בתוכי, שומדבר לא נראה אמיתי יותר, האנשים ברחוב, שנתקעים,
מתנצלים והולכים. ההומלס המטורף שצורח כל בוקר לידי כשאני עובר
ברחוב הראשי בדרך לביתספר..



כאילו הורידו לעולם כולו את הווליום.. כמו בתוך חלום.



אני לא יודע מה קורה איתי, אם אני יכול להתנער מזה, אם יש בי
רצון להתנער מזה. אין שום תכלית להמשיך לנוע, לדחוף עודקצת
ועוד קצת, בשביל מה? תעודת בגרות? ואז מה?

תואר ראשון, שני, שלישי, דוקטורט, פרופסוריה, מי יודע... ואז
מה? מה המטרה? בשביל מה אני נמצא פה? אני לא שייך, לא מתאים,
כמו החלקים החתוכים גרוע של פאזל של מאה אלף חתיכות. יותר מדיי
סימני שאלה עושים לי כאב ראש...



אני מעדיף אולי להשאר בערפל, לא לצאת לחפש את הסיבה שלי, אולי
אני מפחד ממה שיקרה אם אני לא אמצא אחת. אני אשאר לי פה, בתוך
ענן, עם הטלוויזיה, והמחשב, רואה חיים נטושים, כמו בנייני מוסד
לחולי נפש שהטבע מתחיל להשתלט עליו בחזרה על גבי מסך מרצד
בחשכת הלילה. אתרים, עם תמונות, ציורים, פורנו, לקרוא אני כמעט
כבר לא יכול יותר...



לאן כולם רצים? עבודה, משפחה, ביתספר, חברים, בתי קפה... מה
הרעיון? אני חיי בשביל למות? ומה אז? אני אעלם? אחדל מלהתקיים?
המודעות שלי לעצמי שעושה אותי אני תעלם עם הרוח כמו חלקיקי
הגוף שלי אחרי עידן ועידנים בהם העצמות היבשות שלי שוכבות
בתחתית קבר רקוב, נאכלות ע"י תולעים? עוד ועוד ועוד סימני
שאלה, על איזה מהם לענות קודם?...



אני אשאר לי בתוך הערפל, מקשיב לקולות מעולמות אחרים, חלקם לא
בשום מקום שמצא בגבולות היקום, חלקם מבחוץ... וזהו, זה מה שיש
לי עכשיו.



אני רוצה לצרוח, אבל אני פוחד שאף אחד לא ישמע..