אני מחבקת חזק את כוס הקפה המתקרר, מביטה בתמונות ובציורי
הילדות הדוהים, שנראים נבוכים ועצובים תחת מנורות הפלורוסנט.
אני חושבת, אולי פעם גם אני אוכל לאמץ מבט נינוח כזה בעיניים,
כמו של כל האנשים שיושבים סביבי,כאילו נולדו פסיכולוגים.
צווחה מוכרת ותובענית, כמו בכי של תינוק, בוקעת מתוך התיק שלי
ומזכירה לי - היום זה היום. אני טובלת את היד ושולפת את הנייד,
שצועק ומהבהב אליי במספר לא מזוהה. "מתוק שלי", אני לוחשת אליו
בלי קול "רק תגיד שאתה מתחרט, אני באה עכשיו". המדריכה כבר
עומדת בדלת, מחייכת. כל כך הרבה שנים חלמתי להגיע למקום המכוער
הזה.
"hello beautiful, guess what?" הקול של פלפי, כמעט שכחתי שהוא
אמור להגיע לארץ.
"I can't believe it, you'r in Israel", אני אומרת, הדם עוד
חובט בראשי, שיכור מצפייה וגעגוע "I must go, call me in two
hours, ok?"
"No worries" הוא צוחק.  
אני סוגרת את המכשיר ומחזירה למדריכה חיוך. הלילה המטוס של
אורי ימריא.
   
שבוע וחצי לפני כן, באור הקריר של הבוקר, אורי ואני יושבים אחד
מול השני על הכורסאות שבמרפסת, השולחן הרחב בינינו. עדיין לא
התאפרתי ואני חושבת על איך שיזכור אותי ככה, בפעם האחרונה, עם
השערות שעפות למעלה וחושפות את הפנים האפורות שלי, המרוקנות,
את גופי השמוט כבד, חסר צורה. גם הוא חיוור, שערו הצמרי מתעופף
לצדדים, סביב הכובע השחור, נראה כמו בן גוריון, אני חושבת,
עיניו קטנות כסיכות מבעד לעדשות העבות, ידיו ורגליו מפוזרות
והמילה "HOT" קורצת מחולצת הטריקו שלו, בלי טעם, בוורוד וירוק
זוהרים.
מה לי ולו? הוא, שלא שייך לשום מקום ולאף אחד, שיוצא מכאן בלי
לדעת לאן ואני, בבגדים הרציניים עם המגפיים הגבוהים והתיק
הקודר המונח לידי. פתאום אני לא יודעת מי השניים האלה, אורי
ואני. החזייה לוחצת, קשה לי לנשום.
"תגיד, היית מתקשר אלי משם?"
"לא בזמן הקרוב", הוא משתתק לרגע וממשיך "אתמול בלילה חשבתי על
מה שאמרתי. לא הייתי צריך להגיד שהייתי מתחתן איתך אם הייתה לך
אזרחות זרה. אני מצטער. לא התכוונתי לפגוע בך."  
"לא משנה."
"אמרתי לך מראש שיש לנו זמן מוגבל. ידעת כל הזמן שאני נוסע
ללונדון."
"זה לא משנה עכשיו, אורי."
"זה מאוד משנה! תדעי לך שגם לי קשה מאוד, אולי יותר ממך."
"אתה לא יכול לדעת."
"זוכרת שנעלבת כשאמרתי שאני אוהב אותך בתור חברה? חבל שלא נוכל
להישאר חברים, זה באמת הכי חשוב."  
"באמת לא נוכל."
"נכון, אני תמיד ארצה אותך"
אורי שולח יד לכיוון הרגל שלי. אני מתקרבת אליו, מתיישבת לידו
בכורסא. "קשה לי", אני אומרת ונוגעת בכובע שלו.
"גם לי" הוא אומר, "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?"
"כן" אני אומרת ומתכדררת לתוכו.
"אבל כדאי שנתחיל לזוז", הוא לוחש "אנחנו יכולים לשבת ככה עד
הלילה."
"מטומטם", אני מייללת "הכול בגללך."
אורי קופץ ונעמד מולי, פניו שוב קרובות אליי, אבל אטומות "את
החלטת לעזוב עכשיו אז אני מכבד את ההחלטה שלך. אני קיוויתי
שתשארי איתי עד שאני אסע."
"אבל טעיתי, אורי, אני לא רוצה ללכת."
- - -
"אורי..." מגיעה קריאה מלמטה, "אורי... יש לך סיגריה, אורי?"
הנערה מהבאר עומדת בקצה המדרגות והעיניים שלה כמו פיסה של אור,
כחולות ובוערות, משחירות הכול מסביב. אני מתחננת אליהן שיצילו
אותי אבל הכאב שלי מפרפר בתוכן, אבוד.  

מחוץ לדלת מחכה לי לילך עם המתנה שביקשתי ליום ההולדת העשרים
ושבע שלי. אני פותחת את האריזה הצבעונית. על כריכה שחורה
ומבריקה כתוב באותיות לבנות "יצאתי אל הגשם מאת אורי יהלום".
לילך מחבקת אותי, יש לה ריח של שבילים חוליים, בתים קטנים
ושמיים ענקיים. אני חוזרת למקום שבו השארתי חלומות אמיתיים,
כשמצאתי את אורי.



הערה: מי שלא מכיר את הסדרה אליה שייך הסיפור הזה כנראה לא
יבין אותו. סליחה.