שוכבת על גבי, מביטה בתקרה זרועת כוכבים.
אותו השיר מתנגן ברקע שוב ושוב. שפתיי ממלמלות בכפייתיות
וציפורני רגליי חופרות ברגליי החשופות ללא רחמים, קורעות נתחים
מן הבשר, חורצות בו חריצים.
אני רוצה לבכות ושום דמעה אינה מרטיבה את עיני היבשות, הבוהות.
והשיר מתחיל שוב, הולם באוזניי, מנער אותי, ואני מתחילה
לרעוד.
ציפורניי מעמיקות לחרוט בבשר רגליי, טיפות הדם מטפטפות ונספגות
בסדין הלבן, מכתימות אותו, מעכלות בו חורים של שנאה עצמית, שרק
לדמעות יש את הכוח לרפא.
"הוא מת. הוא מת. הוא כבר לא פה כדי להציל אותך. הוא אף פעם לא
היה שם. התעוררי כבר והתחילי לראות את המציאות. הוא מת." קול
צווח בראשי, מתגבר על השיר, שהתחיל להתנגן שוב.
שפתיי עוד ממלמלות כשהמלמול הופך ללחישה, והלחישה מתגברת
והולכת עד שהיא הופכת לצרחה קורעת לב, מפירה את דממת המוות של
אמצע הלילה.
מחר בבוקר ישארו רק סימנים אדומים על הסדין. אני רוצה לעוף
הלילה. אני רוצה להיות חופשיה. אני ממשיכה לצרוח, מורחת את הדם
של רגליי, ואז על חזי, ואז על פניי, צבעי הסוואה מהמוות שיבוא,
כי לא לו אני מצפה, כי אם לחופש. חופש שישחרר אותי ממעמסת
כאבי.
רק דמעות בכוחן לרפא את הכאב, לו רק יכולתי לבכות.
הייתי בוכה לו נותרו לי דמעות.