כל מה שיסופר כאן, קרה ערב אחד לפני זמן רב. ערב אחד, בו יצאתי
לחפש אהבה. מאז אותו ערב, עברו כבר למעלה מעשר שנים והעובדות
המדויקות קצת היטשטשו במשך זמן זה, כך שאם אני עושה עוול
למישהו, או חשוב מכך, למישהי, בכך שאני מספר את הדברים בצורה
מעט שונה מזו שקרו, אני מתנצל על כך מראש.
מוכנים? אחורה!  
ערב בחוץ, ואני מוצא את עצמי לבוש בחליפת הפנאי שלי, עומד על
המדרכה מול הכניסה לפאב של "לפטי". אני מציץ בשעון, שמונה בערב
ועדיין אין לי דייט. עד חצות, אני מבטיח לעצמי, אמצא אהבה.
אני מביט סביבי, רחוב שקט, אפילו מכונית אחת לא עוברת. משני
צידי הבניין ניתן להבחין בתחילתן של סמטאות חשוכות, שאין לי
שום כוונה לבדוק.
לפתע אני מרגיש איך הרגליים שלי, כאילו הן נשלטות על ידי איזה
כח לא ידוע, מסובבות אותי לכיוון הכביש השומם ומצעידות אותי
לעברו. הרגשה מוזרה מאד, אני מהרהר בזמן שאני יורד מהמדרכה
לכביש. אבל לא מוזרה כמו ההרגשה החדשה שעוברת בי, כשמכונית
מגיחה לפתע משום מקום ומורחת אותי. הספקתי לשניה עוד לראות את
החיוך המטורף של הנהג, שהמשיך בדרכו, כאילו מריחת אנשים היא
בשבילו עניין של שגרה. הצחוק המטורף שלו, נשאר באוויר עוד כמה
שניות, למרות שהנהג עצמו כבר לא נראה בסביבה.
אני לא יכול לעשות כלום, אני מרגיש שהרגליים שלי מקבלות פקודה
לזוז, אבל אני מרוח, לא מסוגל.
ואז אני מרגיש כאילו מישהו שואב ממני את כל כולי, ולפני שאני
מספיק להבין מה קרה, אני מוצא את עצמי שוב עומד על המדרכה,
שלם, כאילו לא קרה דבר.
מה לעזאזל קורה פה? אני לא מספיק להסביר לעצמי את המצב, ורגלי
גוררות אותי, שוב לעבר הכביש השומם. "לללללללא!!!" אני מנסה
לצעוק, אבל לא יוצא לי קול, ושוב הנהג המטורף מופיע משום מקום
בטיסה ובליווי הצחוק המטורף מורח אותי.
אחרי כמה שניות, שאיבה קצרה, ואני שוב על המדרכה, שלם. רגלי
מתחילות לנוע, ולפני שאני מספיק למחות, אני מוצא את עצמי חוקר
את הסמטה החשוכה משמאל לבניין, שבהשוואה לכביש המוות, כבר קצת
פחות מפחידה אותי. טעות חמורה. מאחורי מכולת זבל צץ לו הומלס
בהמה שרץ אלי במהירות, שגדולה לפחות פי מאה מהמהירות בה אני
מסוגל ללכת. הוא מחזיק ביד אלה, שמהר מאד פוגשת את הראש שלי,
פעם אחת, ושוב, ושוב, ושוב. ברקע הצחוק המטורף, ואני מתחיל
לחשוד שאולי הצחוק הזה בכלל שייך למישהו אחר. אלוהים! הצילו!
מה זה המקום המטורף הזה? שמישהו יקח אותי מכאן! שאיבה.
הפעם אני מובל סוף סוף לעבר הדלת של הפאב. אולי בפנים יש אנשים
נורמלים. הדלת מתקרבת אלי כמו שאני מתקרב אליה, אני לא מצליח
לעצור את עצמי ונכנס בה עם האף. אוו. הדלת סגורה, נו באמת.
אני מקבל הוראה לפתוח את הדלת. דההה.
בפאב יושבים כמה אנשים ליד הבאר, מאחוריו עומד בארמן חייכן
ומאחורי הבארמן שוכבת תמונה של בחורה ערומה. על הקיר השמאלי יש
ראש של אייל, ומתחתיו יש מכונת תקליטים. בפינה יש מעבר
לשירותים ובקיר הימני קבועה דלת עץ סגורה.
אחד הגברים שיושב ליד הבאר מספר בדיחות מפגרות לבחורה שיושבת
לידו, ואני יוצא מדעתי מהטמטום שלו. אני חש בדחף להשתיק אותו,
ולהפתעתי אני מונע לעבר מכונת התקליטים, מכניס מטבע ושומע
מוסיקה באיכות כל כך נמוכה, עם סאונדים עלובים של תואם IBM
מסוף שנות השמונים. פשוט מבייש.
אני ניגש לבאר (כבר התרגלתי לתחושת הרגליים הנגררות שלי, אז
אחזור לדבר כאילו אני קובע מה לעשות ומתי.) והבארמן שואל אותי
"מה בשבילך?" "יין." אני עונה לו, בלי לבדוק כמה כסף יש עלי
בכלל. "אויש, מסריח אחד!" הוא אומר לי, בלי בושה בכלל. מה זה,
מסריח לי מהפה? אני מחטט בכיסים ומוצא את הארנק שלי ובתוכו 90
דולר וכמה כרטיסים מגנטיים. בכיס אחר אני מוצא ספריי לטיהור
הפה. יפה, בדיוק מה שאני צריך - יש לי!
פססט פססט, אהה! הרבה יותר טוב. "יין." אני מבקש שוב, ומתיישב
לשתות אותו. כשאני מסיים אני קם וניגש, לא בקו ישר, לדלת העץ
הסגורה. אני מנסה לפתוח, אבל היא נעולה. אני דופק בדלת, ואחרי
רגע שומע קול של אוגה בוגה מבפנים ששואל "מה הסיסמה?". סיסמה?
על מה הוא מדבר?
אני הולך לכיוון השירותים, ומוצא שם, בחדר עם קירות מחורצים,
שיכור שרוע על הרצפה, ולידו שולחן. על השולחן מונח ורד, ואני
בלי לחשוב שניה, לוקח אותו איתי. אני ניגש אל השיכור השרוע
וצועד אליו בין שתי רגליו עד שאני דורך לו על הביצים. אני לא
מאמין שעשיתי את זה! השיכור צורח כמו מטורף, וממקום אחר מגיע
שוב הצחוק המטורף. אני הולך קצת אחורה ושוב חוזר, באמת שלא
בשליטתי, ומועך לו אותם. הוא שוב צורח, והמטורף שוב צוחק.
אני מתחיל לחשוב על קשר בין המטורף לבין הכוח שמניע אותי בערב
הזה, ובינתיים אני נגרר לשירותים. אולי אחר כך אחזור אל השיכור
לפצות אותו על כל הסיפור.
אני לא ממש צריך, אבל אני מתיישב לחרבן. "מה זה הריח הזה?" אני
שואל את עצמי, הפעם בקול, ושומע שוב את הצחוק המטורף. הפעם גם
אני קצת מחייך. אולי הוא לא כזה מטורף, ההוא.
כדי להעביר את הזמן, אני מתחיל לקרוא את הגראפיטים על הקירות.
המון שטויות, אבל דבר אחד תופס את עיני, "הסיסמה היא: 'קן שלח
אותי'." מצוין! אני קם ומוריד את המים. רע מאוד, המים שוצפים
החוצה מהאסלה לתוך החדר בספיקה אדירה ובלתי פוסקת. תוך חמש
שניות החדר כולו מתמלא במים, ואני, כמובן, טובע. צחוק מטורף.
שאיבה. מדרכה.
אני ניגש לדלת, נכנס בה עם האף, פותח אותה, וניגש לדפוק על דלת
העץ. "מה הסיסמה?" פססט, פססט, אני מחייך ועונה "קן שלח
אותי!", הדלת נפתחת, והאוגה בוגה מתגלה אכן ככזה, כושי ענק
בגופיה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. הוא צועד לקצה החדר ונעמד
בידיים משולבות מעל הפופיק בתחתית גרם מדרגות שעולה לקומה
העליונה. באמצע החדר עומדת טלויזיה כבויה. חוץ מזה ומכמה
ארגזים, אין בחדר כלום. אני הולך לכיוון המדרגות ומנסה לעלות,
אבל האוגה בוגה חוסם לי את הדרך בגופו. אני מבקש ממנו שיזוז,
אבל הוא לא עונה בכלל. צריך להזיז אותו משם איכשהו. אולי
הטלויזיה תמשוך אותו אליה. אני ניגש אליה ומנסה להדליק אותה,
אבל כפתור ההפעלה שבור. טוב, חבל, פעם אחרת. אני חוזר לבאר,
והפעם "וויסקי!", הבארמן נותן לי את הבקבוק תמורת שני דולר.
אני חוזר אל השיכור, ומציע לו את הבקבוק. הוא מיד פותח אותו
בהתלהבות, לוגם מספר לגימות, ומוציא מהכיס שלט טלויזיה, "הנה,
בחור, קח לך את השלט הזה!" לא יאומן! איך הוא ידע בדיוק מה אני
צריך? אני מכניס אותו לכיס, ניגש לשולחן ולוקח גם את הורד,
נכנס לשירותים, מוותר על התענוג, ניגש לכיור לשטוף ידיים למרות
שאני לא בטוח בצורך, ומוצא שם, בתוך הכיור, טבעת יהלום. לא
יאמן, אל הכיס.  
אני חוזר לדלת, אומר את הסיסמא ונכנס. האוגה בוגה תופס את
מקומו הידוע, ואני מדליק את הטלויזיה ומתחיל להעביר ערוצים עד
שקולות אורגזמה נשיים מקפיצים את החזיר ממקומו אל מול
הטלויזיה. עכשיו אפשר לעלות.
כשאני מגיע לקומה השניה אני מתחיל להבין איפה אני נמצא ומה
תפקידו של האוגה בוגה. מיטה זוגית רעועה במרכז החדר, ועליה מה
שאני יכול להגדיר רק במילה אחת, זונה. אני לא יכול לשלוט
בעצמי, אני נעמד ליד המיטה, מתפשט וקופץ עליה. סוף סוף המטורף
ששולט בי מביא אותי למצב שווה! אבל כנקמה על מה שעשה לי קודם,
אני מרים מסך שחור קטן ומאד לא טבעי, שמכסה אותי ואת הגברת
החסודה, ומונע מהמטורף לראות. מצטער מאד, מצונזר.
זיון פיצוץ! לא ייאמן הזונות האלה! אני גומר (ממנה לא אכפת
לי), וקם מהמיטה.
אני מרגיש רע, פיזית, מאד רע. אני מת. יופי אידיוט. לא שמעת על
אמצעי הגנה? המטורף צוחק.
שאיבה, ואני מול הפאב. שיט! צריך לעשות שוב הכל?
אני נכנס לפאב, משתמש בספריי, קונה בקבוק ויסקי, נותן אותו
לשיכור, מקבל את השלט, לוקח את הורד מהשולחן ואת הטבעת מהכיור,
חוזר אל האוגה בוגה ומראה לו מה שהוא אוהב.
הפעם אני לא נכנס איתה למיטה. צריך להשיג קונדום. אני מחפש
בחדר אבל מוצא רק חפיסת ממתקים, אותה אני לוקח, ללא תגובה
מהזונה. דרך החלון אני רואה את מרפסת יציאת החירום. אני יוצא
אליה ומוצא את עצמי מעל לסימטא, הפעם לפי החישוב שלי, מימין
לבנין. בהמשך הקיר קבוע חלון אחר, סגור וקצת רחוק מהמרפסת שלי.
מאחורי החלון עומד בקבוקון קטן ומסתורי מאד. אני עוד אגיע אליו
פעם, אני מבטיח לעצמי.
מתחתי יש פח זבל ענק ומסריח במיוחד. לצערי, אחרי שני צעדים על
המרפסת, אני נופל ישר לתוכו.
איכס!!! איזה גועש נפל! במקום לצאת מהפח מהר כמו שצריך, אני
מוצא את עצמי מחטט בו עד שידי נתקלות בפטיש, שנכנס גם הוא לתוך
אחד הכיסים בקלות מוזרה. רק אחרי המציאה הנפלאה הזו, מאשר לי
המטורף לצאת מהסרחון הזה. אני יוצא ומנקה את עצמי. כמו חדש.
לפתע אני מרגיש מין רעד קל שעובר בי מכף רגל ועד ראש. מוזר,
מעניין מה זה אומר.
אני חוזר למדרכה מול הפאב. אני יורד לכביש, אבל הפעם רק לשפתו.
"טקסי!", אחרי שניה מגיע נהג במהירות ומחנה את המונית שלו,
בדיוק עלי. שוב מרוח. ושוב הוא צוחק. תפסיק לעשות לי את הדברים
האלה! זה נראה לך כיף להידרס? ועכשיו צריך שוב להתחיל הכל
מההתחלה.    
שאיבה, ואני מוצא את עצמי חי ושלם, אבל לא מול הפאב. אני עומד
בסימטא הימנית ליד המכולה, עדיין קצת מסריח מהזבל, אבל כל
הדברים שמצאתי, עדיין אצלי. מוזר, אולי יש לזה קשר לרעד
שהרגשתי כשהייתי כאן קודם.
הפעם אני קורא לטקסי מהמדרכה. הוא מגיח בשניה ומחנה לידי. אני
נכנס ומבקש להגיע לדראגסטור.
מגיעים, אני משלם ויורד, ליד טלפון ציבורי מחוץ לדראגסטור.
אני מציץ בתא הטלפון ורואה מדבקה של 'סקר סקס' עם מספר טלפון.
אני מחייג אותו, 555-6969 קול נשי עונה לי, "סקר סקס שלום, שמך
בבקשה?" , "לארי." אני עונה. "שמה של זוגתך הרצויה?" אני חושב
לרגע ועונה "מישל פייפר." "מהי הפעילות האהובה עליכם?" קלפים,
אני חושב לעצמי ועונה, "להזדיין, כמובן." אני מתחיל להנות
מהעניין, "מהו האיבר שאתה הכי אוהב אצל זוגתך?" איבר, איבר,
איבר, "כוס!" אני צועק ומבהיל קצת את עצמי. "באיזה אביזר אתם
אוהבים להשתמש?" הא? אבל בלי להתבלבל אני מוצא את עצמי אומר
"מערוך!" מה? "תודה רבה!" ניתוק. אני מניח את השפופרת, המום,
ומביט בכלב קטן, שחור ומסריח, שפשוט נעמד לידי, מרים רגל
ומשתין לי על הנעליים. המטורף לא טורח להזיז אותי, רק צוחק לו
בטירופו. הכלב נעלם בהמשך הרחוב, ובמקומו מתקרב שיכור חדש. הוא
ניגש אלי ושואל, "יששש לך אולי קצ'ת כשף?" אני מתחיל להתרחק
ממנו לכיוון החנות, "אולי קצ'ת יין?" הוא מנשה, אבל אני כבר
בפנים.
בחנות אין נפש חיה, רק מוכר בעל חזות הודית, עומד מאחורי
הדלפק. אני עובר בין המדפים והארונות ומחפש קונדומים. מאחד
המדפים אני שולף מגזין ומתחיל לעיין בו, אין לי מושג למה. אחרי
כמה עמודים אני רואה כתבה על מנקי חלונות שנתלים בעזרת חבל
קשור למותניים כדי להגיע לחלונות רחוקים. הממ... אני נזכר
בבקבוקון המסתורי מאחורי החלון שליד מרפסת הזונה. עכשיו צריך
חבל. אני מחפש בחנות אבל לא מוצא לא חבל ולא קונדום. מה שכן
אני לוקח בקבוק יין בשביל השיכור בחוץ, למה לא? השיכור האחרון
החזיר לי טובה, נצ'פר גם את זה. אני ניגש לדלפק ובדרך חש שוב
ברעד קל.
"יש לכם כאן קונדומים?" אני שואל בשקט, למרות שאני היחידי
בחנות. "או! בוודאי!" עונה לי המוכר בשמחה ובקול רם, ומתחיל
בסדרת שאלות בלתי נגמרת. משומן או יבש? חלק או מחוספס? צבעוני
או שקוף? בטעם נענע או מנטה? אלוהים! אחרי סדרת השאלות הוא
מושיט לי את הקונדום וצועק "הנה הקונדום המשומן, מחוספס,
צבעוני בטעם נענע שלך!" ושישה אנשים מציצים לפתע מבין המדפים
ובמקהלה צועקים לי "סוטה!". די, די, אני אפילו לא מצליח
להאדים, והמטורף צוחק ומצעיד אותי החוצה. שניה לפני שאני דורך
בחוץ, ההודי שולף רובה ציד ומורח אותי על דלת הכניסה שלו.
נו, מה עם לשלם? שאיבה, אני ליד הדוכן, מוכן הפעם לסדרת השאלות
מקבל את הקונדום ואת ה"סוטה!". אני משלם להודי הטוב ויוצא
החוצה.
בחוץ אני שומע את הטלפון הציבורי מצלצל, אני ניגש ועונה.
"לארי? הי, מדברת מישל!" אני מתחיל להזיל ריר מהקול הסקסי,
"אוי, אני כל כך רוצה להזדיין איתך! בוא מהר לשחק לי בכוס, ואל
תשכח להביא איתך מערוך! ביי ביי!"
הלסת שלי מגיעה לרצפה, הכלב שוב מגיע להשתין עלי, ואחריו
השיכור. לפני שאני ניגש אליו אני מרגיש רעד קל. כן, כדאי, לפני
שאני מבזבז עליו את היין. "וואו!" הוא צוהל כשאני מושיט לו את
הבקבוק, "אני מצ'טער, בחור, אין לי שלט לתת לך, אבל קח את
השכין הקפיצ'ית הזאת, לי כבר אין מה לעשות איתה." סבבה. לכיס.

אני ניגש לקצה הרחוב ומוצא את עצמי שוב בסמטא זהה לזו שליד
'לפטי', עם אותה מכולת זבל ואותו הומלס מטורף. הפעם אני מספיק
לברוח. מה קרה, מטורף? זה כבר לא מצחיק אותך יותר?
עכשיו הוא מוביל אותי לצד השני, ישנן מספר חנויות סגורות
ודיסקוטק פתוח. בכניסה עומד שרירן מגניבון שכמובן לא נותן לי
להיכנס, "חברים בלבד!" אני מפשפש בארנק שלי בין הכרטיסים ולא
מוצא שום דבר שיכול להכניס אותי.  
אני חוזר לפתח החנות וקורא "טקסי!" הוא מגיע ועוצר לידי, אני
נכנס ולמרות שאני רוצה להגיד לו לחזור אל הבאר ואל הזונה שלי,
אני מוצא את עצמי שואל אותו מה יש לראות בעיר הזאת. הוא מספר
לי על המקומות שכבר הייתי בהם ועל בית מלון 'קזינו'. הוא מוריד
אותי שם ואני עולה לכיוון דלת הכניסה, לא מבין למה אני לא על
הזונה עכשיו. בדרך ניגש אלי בחור צעיר, מזוקן וערום, מחזיק
סביבו חבית עץ פתוחה בשני צידיה. "אולי אדוני מעוניין לקנות
תפוח?" הוא שואל ושולף דוגמא אחת, אני לא רוצה לחשוב מאיפה.
אני ממש לא רוצה, אבל המטורף גורם לי לקנות אחד בכל זאת. נו,
העיקר שהערום הזה יעזוב אותי.
אני נכנס למלון ומוצא את עצמי בקזינו קטן. מצד שמאל שלושה
שולחנות "בלק ג'ק" ומימין כמה מכונות מזל. אני ניגש לפנויה
הקרובה, מושך בידית ומביט בדובדבנים, תפוזים, המילה BAR,
והספרה שבע שרצים בשלושת החלונות ונעצרים על תפוז, שבע ועוד
תפוז. הארנק שלי מרגיש קצת קל יותר. אני מציץ בו ורואה שנשארתי
עם 58 דולר. הזקנה שלידי קופצת כל הזמן כאילו שהיא זוכה, למרות
שהיא לא.  
רעד קל בגוף. הולכים לתחמן, הא? משיכה בידית, באר, באר ו...
שבע. שיט. שטר של 20 דולר נעלם לי מהארנק. עוד משיכה, שבע,
תפוז ותפוז. נשארתי עם 13 דולר.
שאיבה ואני באותו מקום, אבל הפעם יש בארנק שוב 58 דולר. אני
מחייך לעצמי, שיגוע. ידית, תפוז, תפוז ותפוז! שלושה שטרות של
עשרים מופיעים לי בארנק. מה עכשיו? רעד קל, כמובן. ידית,
דובדבן, דובדבן ושבע. עוד עשרימיה. רעד קל, ועם 138 דולר בארנק
אני צועד לכיוון המעלית שבקצה הקזינו. לידה יש פח קטן, ואני
שכבר ביקרתי היום בתוך ערמה של זבל, לא מופתע כשידי מחטטות
במאפרה בקצה העליון, ושולפות כרטיס. ניעור קל וניגוב על החליפה
היפה שלי מגלים את הכרטיס כחברות במועדון הדיסקו. מצויין! אני
יוצא מהמלון בחזרה אל הרחוב ומזמין טקסי. עם כרטיס החברות ביד
אני יורד ליד הדראגסטור וצועד לעבר הדיסקו, זיכרונה של הזונה
כבר נמוג. אני מושיט לשרירן את הכרטיס בגאווה, ונכנס פנימה מלא
בציפיה למצוא את הבחורה שלי, אולי בכל זאת בלי לשלם על זה. אני
מייד קולט אותה, בלונדינית רזה ומקסימה, יושבת לבדה ליד שולחן.
מסביבה, במרחק מה, עומדים רווקים חנונים, שולחים מבטים מבוישים
לעברה אבל לא עושים כלום. להפתעתי, אני כן עושה.
"שלום, אפשר לשבת?" אני שואל ומתיישב בלי לחכות לתשובה. אני
מביט בה מקרוב, מוקסם. "הי, אני לארי, מה שמך?" אני שואל. "אני
פיית'," היא עונה. "רוצה לרקוד?" אני מעז. "בשמחה!" היא עונה,
קמה ומובילה אותי אל רחבת הריקודים הריקה. מוזיקה עלובה ומוכרת
בוקעת ממקום לא מזוהה ואנחנו רוקדים. הרחבה מאירה בצבעים
מתחלפים. אייטיז לחלוטין. אני מניף אותה באוויר וזורק אותה
למעלה, ממשיך לרקוד קצת לבדי, ואחרי כמה שניות, תופס אותה
נופלת בחזרה. די, מספיק.
בחזרה ליד השולחן, אני מושיט לה את הורד שמצאתי ליד השירותים
בבאר, "וואו, אני פשוט אוהבת ורדים!" הוא מחייכת. אני שולף גם
את חפיסת הממתקים מהחדר של הזונה, "וואו, אני פשוט אוהבת
ממתקים!" היא אומרת. אני מחליט ללכת על זה ומגיש לה את הטבעת
מהכיור שבשירותים, "וואו, אני פשוט אוהבת טבעות!" היא אומרת,
ומוסיפה "כן, לארי, אתחתן איתך!" היא קמה ונעמדת לידי, "אני
אסדר הכל, פגוש אותי בכנסייה ליד המלון 'קזינו' עוד שעה, אני
רק צריכה כסף." המום, אני מושיט לה מאה דולר, "וואו, אני פשוט
אוהבת כסף!" היא אומרת, ויוצאת מהמועדון.
עם 20 דולר בלבד אני חוזר למלון, ואחרי דקה יוצא ממנו עם
מאתיים, בלי לעצור לרגע ולהבין מה קורה פה לעזאזל. אני צועד
לכיוון הכנסייה ורואה הומלס מבוגר עומד על שפת הכביש במעיל גשם
ארוך. כשאני עובר לידו הוא פורש את כנפי המעיל לצדדים ומראה לי
את הגופייה והמכנסיים הקצרים שהוא לובש מתחת. נו, מה אתה רוצה
להגיד בזה? אני שומע שוב את הצחוק של המטורף, כנראה שמהצד שלו
זה כן משעשע. אני מסתובב לכיוון הכנסייה ומיד נזכר, אני עומד
להתחתן! לא יאמן.
בפנים מחכים לי פיית', ארוסתי היפיפייה, וכומר שתוי במקצת.
מבלי לבזבז זמן הכומר פולט מספר ברכות וגיהוקים, מוודא שיש
טבעת, גובה ממני מאה דולר ובתמורה נותן לי אישה. היא, מצידה,
ממהרת החוצה ואומרת שתחכה לי בסוויטת הכלולות במלון. אני ממהר
החוצה אחריה, אבל היא כבר נעלמה. אני חוזר למלון, נכנס למעלית
ולוחץ על 1. קומה ראשונה, כל הדלתות נראות אותו הדבר, 2. קומה
שניה -  כנ"ל. כך גם הקומות שלוש, ארבע וחמש. בקומה השישית יש
על אחת הדלתות ציור של לב ורדרד. בינגו! אני ניגש אליה ודופק.
פיית' פותחת לי ומכניסה אותי פנימה. אני נרגש לחלוטין ומת
להשכיב אותה על מיטת הקינג סייז שתופסת את רוב החדר, אבל היא
עוצרת אותי בטענה שקודם צריך להרים איזו כוסית. איזה חרא.
אני סורק את החדר בתקווה לגלות ארון משקאות. אין כלום, רק מיטה
ורדיו קטן לידה. ביאושי אני מפעיל אותו. מוזיקת משחקי מחשב
ומיד הפסקה לפרסומת: "משקאות אג'קס, להזמנות התקשרו ל
555-8039." יפה. אבל אפילו טלפון אין בחדר המחורבן הזה.
הרגליים שלי סוחבות אותי החוצה מהמלון, ורק כשאני נכנס למונית
אני נזכר, "לדראגסטור". בדרך אני מציץ בארנק שלי במאה הדולר.
אני חושב על השיכור ומחליט להחביא עשרה דולר בתוך הנעל.
אני יורד ליד הטלפון הציבורי מחוץ לחנות ומחייג לאג'קס. "אג'קס
משקאות שלום! מה תרצו להזמין?" שואל התקליט. "יין." אני עונה,
"להיכן ההזמנה?" אני לא מספיק לחשוב ועונה לו "לסוויטת
הכלולות." כמובן, הם כבר ידעו במה מדובר. אני קורא למונית
ותוהה להיכן נעלמו השיכור והכלב.
בחזרה בסוויטה עם פיית' ובקבוק יין. אני מוזג, שותה ומשכיב
אותה, כמובן עם הרמת מסך צינזור. היא מפשיטה אותי עד לתחתונים,
אך נשארת לבושה בעצמה. "פיית', מה הסיפור עם החבל?" אני עוד
מספיק לשאול, אבל היא כבר פותחת את הדלת ויוצאת עם הארנק שלי,
משאירה אותי חרמן וקשור למיטה. שששששששששיט! מה כבר ביקשתי?
אהבה? אפילו זיון אני לא מקבל. אני מביט סביבי, רואה את היין,
נזכר בשיכור מהדראגסטור ובסכין שלו. במאמצים רבים אני מצליח
לפתוח אותה ולשחרר את עצמי. אני קם ומתלבש. בתוך הנעל אני מוצא
את העשרה דולר ששמרתי. מזל! את החבל אני לוקח איתי, וחושב על
מנקי החלונות ועל הבקבובון המסתורי מאחורי החלון.
עם העשיריה אני יורד לקזינו ועוזב אותו עם מאה וחמישים. זה
הרבה יותר פשוט, פיית'.
חרמן בטירוף אני יורד בחזרה ליד הפאב, נכנס פנימה לגלות שוב את
אותם הלקוחות. אני דופק על דלת העץ, "קן שלח אותי!" האוגה בוגה
עדיין שקוע בגרמניות שלו ואני מטפס למעלה, אל הזונה שלי. אני
מתפשט, לובש קונדום ומזנק עליה, עם מסך שחור.
אהה, סוף סוף. אני מוריד את הקונדום הנגוע, מתלבש ויוצא דרך
יציאת החירום. על המרפסת אני מציץ בבקבוקון שמאחורי החלון
השני. רעד קל עובר בי, ואני מוצא את עצמי מזנק לעבר החלון
הרחוק(!). אני נזכר בסדרת 'משאלת מוות' ומתרסק על המדרכה. יופי
חמור, מה עם החבל?
לפתע מלבן המדרכה שתחתי מתחיל לרדת למטה, סוחב את גופתי אל תוך
אולם מוזר שורץ מדענים, סרט נע וראשים זהים לשלי בתוך ארון.
אני מושלך לתוך פח מיחזור, אבל לפני שאני מספיק להגיב, אני
מוצא את עצמי מביט על הסביבה מתוך אחד הראשים שבארון. אני רואה
גופים חסרי ראש נעים על הסרט הנע, לבושים כולם בחליפת פנאי.
אחד המדענים ניגש אלי, לוקח אותי ומרכיב אותי על הגוף הראשון,
מניח אותי על המדרכה הניידת שמעלה אותי בחזרה למעלה, אל מול
הפאב של לפטי, בחזרה לתחילת הערב. לא נכון! לא הכל שוב
מההתחלה! שאיבה ואני שוב על המרפסת.
אני קושר קצה אחד של החבל למעקה המרפסת, ואת השני למתניים. אני
עובר את המעקה, ונתמך בחבל מגיע לחלון, אבל מוצא אותו נעול.
אני שולף את הפטיש שמצאתי בפח שתחתי ומנפץ את הזכוכית. עם
בקבוקון מלא בגלולות שאני לא רוצה לבדוק, אני חוזר למלון ועולה
כל הדרך עד לקומה האחרונה.
מימין דלת חשמלית, ולידה מאחורי דלפק, יושבת יפיפיה שחרחורת.
אני מנסה להתחיל איתה וזוכה למשב קריר. בלי לדעת למה, אני מציע
לה את הגלולות המסתוריות, והיא חוטפת אותן מידי, רצה למעלית
ונעלמת מחיי לנצח. טוב, אני מציץ מעבר לדלפק, ומזהה כפתור בודד
ולוחץ עליו.
הדלת החשמלית נפתחת ואני נכנס לסלון דירת הפנטהאוס. על הרצפה
שטיח מפרוות דב לבן. אני ניגש לחדר השינה, אין אף אחת. בתוך
הארון אני מוצא בובת מין. אני מיד מנפח אותה. כשהיא מלאה היא
בורחת לי פתאום מהיד ומתחילה לעוף, החוצה מהחדר, אל הסלון
,החוצה אל הגג ואני אחריה.
בחוץ אני עוצר ונותן לה לעוף הלאה, למסך אחר. בתוך ג'קוזי
יושבת בחורה ערומה ומדהימה. אני מתקרב לג'קוזי, מתפשט ומצטרף
אליה, להפתעתי ללא התנגדות. היא מחייכת אלי, אני מביט לה בחזה
הנפלא, ועוצר לרגע את בועות הג'קוזי כדי לראות טוב יותר. אני
מחליף איתה כמה מילים טיפשיות וחושב מה להציע לה. אני מציץ
במגבות שלידה ומבחין בשם "חווה". וואו! בלי לחכות רגע, אני
מושיט לה את התפוח, שלמרבה הפלא נמצא איתי גם עכשיו בערום, יחד
עם כל שאר הדברים שמצאתי היום. זה קונה אותה, היא נוגסת בו
בסקסיות יוצאת דופן ואז יוצאת מהג'קוזי, מחווה בראשה שאבוא
אחריה.
היא מובילה אותי לחדר השינה, מושיבה אותי על המיטה ומציעה לי
אהבת נצח.
ברקע ניתן להבחין בזיקוקים מתפוצצים בשלל צבעים מצומצם, אבל
אני לא מוריד ממנה את העיניים. חווה, האהבה שלי, לנצח.
כך לפחות חשבתי אז. אך לצערי, אלפי צעירים חרמנים וטפשים
התלהבו מאד להצטרף אלי למסע הזה, ולכן חברת סיירה, האלוהים
שלי, לא נתנה לי להנות מהאהבה שלי זמן רב, והוציאה המשכים
נוספים בהם פגשתי אמנם בבחורות מדהימות נוספות, אך גם בהשפלות
לא מעטות, שפגעו לא רק בחליפת הפנאי הלבנה שלי.