פנייך התנגנו במוחי
כצליל טהור של נבל ישן
בעוד שמוזיקה חרישית הטריפה את חושיי,
המטרונום שינה את קצבו,
הטונים השתנו במין להט של אקסטזה בלתי פוסקת,
נכנסתי לטראנס של כאב וייאוש, שנאה ופחד,
אהבה אין סופית כמו שאת.

וביום שתלכי לא תהיה עוד אהבה על פני האדמה
כי השתנו הצלילים, החלו מזייפים,
נקרעו מיתרים ואין עוד ניגונים
שקטים ויפים כמו שאת.

ובלילה סוער חרשו אוזניי,
בשעה שהבנתי שלא תהיי עוד בחיי,
לא תהיי עוד בין זרועותיי,
את אהבתי ארקום לנצח בין צלילי ליבי לשנאת נפשי,
בין לבין, אחד בתוך השני, אתן לך את אהבתי.
שהינה משגעת כמו שאת, אהובתי.