כבר מזמן אני אומרת שהשירים שלי
הם אוסף של רגעי משבר
וביניהם תמיד היו להן תקופות של אושר
משהו מזויף, שעובר.

ואז מצאתי את עצמי מתרחקת
מכל מה שעשוי בטעות להתחרז
ומפה לשם הבנתי שאני כבר לא משוררת
ואין יותר דם או דפים לנקז.
הלילה, עם דיו העט שהלוואי והייתה נגמרת
אני תוהה כך ביני לבין עצמי
אם זו אני שחיפשה את הדרמה
או הייתה זו הדרמה שמצאה אותי.

אם הייתי פוסעת צעד לעברך
אני יודעת שהיו נרמסות שוב המילים
אבל אני כל-כך שקועה בחריטה על הדף...
אולי בכל זאת, ככלות הכל, למרות שחשבתי,
אעבוד אותן לעולמים.