ואני לתומי חשבתי
שהיינו כמו לא היו מעולם
שרקמנו מנגינות אסורות
שהכנו גלים בים.

הרוקחים מסביב לא הפנימו
את נוסחת השיקוי הסוער
ונדמה היה כי במכרה היהלומים
היינו אנחנו היסוד הזוהר.

אני כמו סכינים על הדף
ואתה כמו אצבעות על מיתרי ליבי
שילהבנו ביחד קרחונים
רקמנו שלך בשלי.

הותרנו שובלים של זהב
ופסענו על קרקע לוהטת
ידענו את שדות גופינו
ולעיתים- גם לאן ללכת.

ואני לתומי חשבתי
שכולם נעמדו משתוממים
למראה נגיעת שפתינו
המרעידה עולמות שלמים.
אבל
         כנראה שהיינו פשוטים
         אחד לאחד ואחד לשני
         אם ניתן היה לסיים אותנו
         ב'שלום' עמום וחרישי.