את נופיי הקסומים לך נתתי
בעיני מרחבים בוהק לו האור
ועם ערב תרד השקיעה אל הים
בעיניי תחמוק כמו סופה, שם אהיה

גם כשירדו גשמים,קרים, עצובים,
וארעד לי בנקיק סלעים מאימיים
אזכור את עברך, עמידתך, גבורתך
אשנן בליבי, שאני אוהב אותך, מכל לב

אך האם תיעצר הסופה הגועשת?
בין לילות סוערים היא בוטה ונואשת
הן זאת אספרה לכל הרוחות
כי בנוף דמותי, כבר שכחתי לבכות

לעולם לא תצעדי לבד ילדה מתוקה
גם שיעברו עננים אפורים , את בהירה
את תמימה, את שקטה למרות סופות הים
כי נשמתך היא כזאת אמיתית, נשמת אדם.