כשארנון חוזר הביתה עצבני אני לא יודעת מה לעשות. מה שאני לא
אגיד או אעשה, תמיד אצא לא בסדר.
עכשיו הוא נכנס, זרק את התיק שלו על הרצפה והלך להשתין. אני
שומעת שהוא מוריד את המים.
"ענתי"
הנה הוא קורא לי.
"מה?"
"איפה את, אני רעב"
"אני במטבח"
הצעדים שלו מתקרבים.
"מה יש לאכול?"
הכנתי היום עוגת שקדים וקרם וניל לפי מתכון מהטלויזיה. היא
ניצבת על השולחן מקושטת בפרח מרציפן, עבדתי עליה כמעט שעתיים.
"הכנתי עוגה חדשה"
העיניים שלו מקבלות ערפל מפחיד
"מה עוגה, אני רוצה אוכל"
כריך זה אוכל, לא? "שנייה אני מכינה לך סנדוויץ' עם נקניק"
"סנדוויץ'? כל היום את בבית ולא מסוגלת להכין ארוחה
נורמלית"... הוא תופס לי את הידיים ומצמיד אותי לשולחן.
"תחזרי אחריי" הוא אומר "עוגה זה לא אוכל".
אני חוזרת "עוגה זה לא אוכל" והוא ממשיך "בטח לא לפרות שמנות
כמוני" ואני אחריו "בטח לא לפרות שמנות כמוני".
עכשיו הוא צמוד אלי ואני מרגישה את הנשימות שלו קרוב.
הוא מסתכל עלי ועל העוגה ותולש את הפרח ממרציפן, טועם אותו
ויורק "טפפייי... מה זה החרא הזה?"
"מרציפן" אני עונה, דמעה יורדת לי על הלחי.
הוא דוחף יד לתוך העוגה, כל האצבעות בוחשות בקרם ובעיסת השקדים
ואז הוא מורח לי על הפנים, דוחף לי בצק לפה, מערבב הכל עם
הדמעות שלי.
ביד שניה פותח את החולצה ומורח לי קרם על השדיים, הצואר, מכניס
ידיים שוב לעוגה ולש את כל הגוף שלי בעיסה הדביקה.
"עוגה זה לא אוכל" הוא ממשיך ואני אחריו "עוגה זה לא אוכל",
התחתונים שלי ירדו והוא מורח את כולי בשקדים וחמאה, מנסה לדחוף
בצק רך לכוס שלי "בטח לא לפרות שמנות כמוני" אני בוכה והוא
מזיין אותי בתוך הוניל והגושים הדביקים "עוגה מזויינת זה לא
אוכל" הוא אומר.