נכון, היית צריכה לשנות את סעיף הגיל בכרטיס שלך באתר
ההיכרויות. על גופך התיישבו פה ושם כמה קילוגרמים עודפים,
תוצאה של ביקורים חוזרים ונשנים במקרר. את מנסה להסוות את
הצלוליט בעזרת בגדים רפויים, להתעלם מהמבטים שאימא נועצת בך
(שרק תעיז לומר משהו). כן, את בת שלושים ושלוש, רווקה, שכירה
בחברת כח אדם, גרה עם ההורים, עדיין.

את מנסה לדבר עם אימא שלך על האפשרות לעזוב את הבית ולעבור
לגור בשכירות עם שותפים. השיחות האלו מתקיימות תמיד כבדרך אגב,
ביום שישי בבוקר, בין מדפי הקורנפלקס והשימורים, תוך כדי העמסת
העגלה. את לא מעיזה להעלות את הנושא על  כוס קפה, לא יכולה
להסתכן במבט עיניה החודר וקולה הפולני המבטל את דברייך.

"מה רע לך בבית?" היא שואלת. "בשביל מה לזרוק כסף כשאת יכולה
לחסוך? וחוץ מזה," היא ממשיכה בטון נזפני, "בחורה צעירה שגרה
לבד זו פרצה קוראת לגנב. לא שמעת על כל מיני 'ארחי-פרחי'
שמסתובבים ברחובות ועוקבים אחרי בחורות צעירות, נכנסים לבתים
שלהם ומה שהם עושים שם? את לא קוראת עיתונים? את רוצה שיקרה לך
משהו כזה, חס וחלילה? מה לא טוב לך אצלנו? תראי את אבא שלך
ואותי, אחרי החתונה הלכנו לגור אצל סבתא. מה יש? אני גידלתי
אותך אצל סבתא, ככה חסכנו קצת, ואחר כך יכולנו לקנות דירה.
נכון שהדירה היתה בקומה רביעית בלי מעלית, נכון שכבר הייתי
בהריון עם האח שלך, אבל לא התלוננו. זה מה שהיה לנו, אז קנינו.
בלי משכנתא-שמשכנתא! לא חבל על הכסף שלך?!" אימא שלך לא מבינה
איך אפשר לעזוב את הבית בלי להתחתן, "עוד מעט תכירי בחור טוב,"
היא אומרת בטון מלא תקווה, "קצת סבלנות שיהיה לך, מה בוער לך
תגידי לי? כל כך רע לך בבית?"

את נאלמת דום מול שצף דבריה. לכי תסבירי לה שנמאס לך לשמוע
טענות חוזרות ונישנות על הבלאגן בחדר שלך, על המוסיקה  הבוקעת
ממנו והמשפט הבא בעקבותיו "יש גם שכנים בבית הזה, תתחשבי".
מרגיז אותך להגיע הביתה בחצות ולשמוע את טפיפות רגליה היחפות
רצות מהסלון לחדר שלה, כאילו שאת לא יודעת שהיא חיכתה שתגיעי.
את לא סינדרלה, אף אחד לא הביא אותך בכרכרה, ועל הנסיך הפסקת
לחלום מזמן. כל ניסיון להסביר לה שלא מדובר בטוב או רע, אלא
שאת פשוט עייפה, עולה בתוהו. את עייפה מהחטטנות שמתחפשת לדאגה,
מהרצון שלה לכפות את הפולניות עלייך, מהמבטים הננעצים בך בכל
פעם שאת נכנסת או יוצאת מהבית. היא לא מבינה שהטלויזיה בחדר,
המחשב, ואפילו הארון החדש שקנו לך לפני שנה לא משתווים לחירות
הנפשית, שאת רוצה בית משלך.  

כל שיחה כזאת הופכת עוד כמה מקווצות שיערה השחור לאפורות (או
"כסופות" כמו שהיא אוהבת לומר-ניסיון הדחקה של גילה ההולך
ועולה). היא לא מצליחה להבין איך את מוכנה בקלות כזו לוותר על
שירותיה הטובים, על הכביסה המקופלת למשעי המונחת לך בארון מדי
יום, על הארוחה החמה המחכה לך בשובך מהעבודה, על החשבונות אותם
את לא צריכה לשלם. את מביטה בה בצער וחושבת לעצמך שאתן פשוט לא
מדברות באותה השפה,  שלחירות הנפשית אין מחיר.  "תסתכלי, ילדה
שלי," היא תנפנף מולך בחשבון בן ארבע הספרות, שזה עתה הושט לה
מידי קופאית חיננית ששואלת לכמה תשלומים לחלק את הסכום.

כן, אתה בן שלושים אוטוטו. את השערות שאתה מוצא על הכרית מדי
בוקר אתה מנער מהחלון החוצה, שאימא לא תראה. אתה מקפיד לשמר את
החזות הצעירה תוך הליכה יומיומית לחדר כושר. אתה בן שלושים,
רווק, שכיר על בסיס מקום פנוי, עדיין גר עם ההורים, והחיים
יפים לך.

כל מוצ"ש שלישי או רביעי, בפרסומות של משחק השבת, אבא שלך לוקח
אותך "לשיחת גברים". לפי מבע פניו אתה מבין שגם השבוע הפגישה
עם השולמנים כללה צפייה בסרט וידאו ביתי של התפתחות התאומות
הבלונדיניות וכחולות העיניים, הבנות הראשונות של יוסל'ה ילד
שלהם מוצלח. אבא שלך בוחר תמיד רגעים ספורים, כמו חמש דקות של
פרסומות כדי לפתוח בשיחה על עניינים שברומו של עולם. הוא גם
מנצל את ההזדמנות שאימא שלך לא באזור. הוא יודע, שכמו כל אם
פולניה, היא לא היתה טומנת את ידה בצלחת בדיון המתרגש ובא עליך
שלא לטובה. אתה מכיר אותו ויודע שעכשיו הוא ישאל: "נו, בן שלי,
יש משהו חדש באופק? אתה לא חושב שהגיע הזמן להתבגר? אני בגילך
כבר הייתי אב לילדה, עבדתי בשתי משרות, והייתה לנו דירת חדר
ברחוב דיזינגוף בנתניה. נכון שזה היה בקומה אחרונה ללא מעלית,
נכון שאימא שלך כבר היתה בהריון איתך, נכון שלא היה לנו ריהוט,
אבל הייתה לנו עצמאות ".  

לך תסביר לאבא שלך שהדבר האחרון בחיים שאתה מחפש כרגע זה
עצמאות. לך תודה בפני המשקיע העיקרי במניות הצונחות שנקראות
שכר הלימוד שלך שאתה כבר לא כל כך בטוח שאתה רוצה לעסוק במקצוע
שלמדת. וחוץ מזה, אין לך מושג איך מפעילים מכונת כביסה ואתה גם
לא להוט לדעת, לא בא לך לאכול ג'אנק פוד כל היום, ותורניות
שטיפת רצפות הספיקו לך בימי המעונות באוניברסיטה. עכשיו אתה
רוצה שלווה. טוב לך בחדר שלך, עם הטלויזיה, המערכת,
הדי.וי.די. והמחשב. אתה מרוצה שאתה יכול להפעיל את המזגן עשרים
וארבע שעות בלי לדאוג לחשבונות חשמל, לגור במרכז תל אביב בלי
לתת את הדעת על זה שהמשכורת שלך תספיק בקושי לכסות את הארנונה
החודשית.

אתה מנסה להסביר לו שפעם החיים היו אחרים. "פעם, זוג נשוי
הסתפק בחושה שהיום גם היורדים לסיני לא מוכנים לישון בה לילה
אחד, אפילו אם ישלמו להם. פעם, זוג צעיר ויתר על הרבה דברים.
תראה לי זוג צעיר שייכנס היום לדירה בלי מזגן, למשל?" נגד
הטיעון הזה אתה יודע שאין לו מה לעשות. אתה רואה אותו מתכווץ
בכורסא, מעביר יד על פדחתו המאפירה. אתה מבחין בעננה הקלה
שחולפת על מצחו נוכח התזכורת הבוטה של יוצא חלציו- יקירו אודות
גילו המטפס במעלה הסולם, הקדמה הטופחת על פניו הקמוטות. אבא
שלך נאנח, מודה לזכייני הערוץ השני שהחליטו לסיים את הפסקת
הפרסומות וחזרו לשדר את המשחק.