וסרבתי לקלוט:
שהיו ו
אינם,
שלמים ו
מרוסקים
והכל - באחת,
והכל -
אחרי יופי כל כך כל כך גדול,
ומרהיב,
של שמיים מכוכבים,
ושל שקט שמיימי,
ושל אי-זמן,

ודימיתי לעצמי את תחושת האונות הנפלאה,
שם,
בריחוף הכל כך רחוק, ו-

איך,
איך באחת נקרעו הזרועות,
וגלגלי עיניים תכולים וחומים התדרדרו והותכו לתוך החום הנורא
ובעיקר
אינה מרפה, השאלה:
האם נהמה במוחם הידיעה הנוראה,
באותו השבריר, שבריררררררהששששניה,
כי זהו הרגע הכמוס מכל,
בו מומרת צורתם באחרת?





מוקדש לזיכרם של האמיצים והאמיצות: אילן רמון, קלפאנה
צ'וואלה, ריק האסבנד, ויליאם סי. מקול, מייקל פי. אנדרסון,
לורל בלייר סלטון קלארק ודייויד מ. בראון

02.03.02