נפגשנו שוב. השיחה לא קלחה מי יודע מה. אני הייתי הדומיננטי.
אבא, כדרכו, לא אמר מילה, אפילו לא מבט תוכחה. אפשר לומר שאני
דיברתי עבור שלושתנו.
שנים שלא שוחחתי איתך שיחה של ממש. היום בנך האהוב בא לבקרני,
ומצאתי לנכון לספר לך, לעדכן אותך. כן, הוא בסדר, אל תדאגי.
אמרי גם לאבא להיות רגוע, אני יודע שהוא לא שקט.

נפגשנו שוב. את יודעת אמא, הרגע בו ניקיתי בידיי החשופות את
האבן, ריגש אותי הרבה יותר מ"יתגדל ויתקדש", מילים ארמיות
שלדידי מיותרות לחלוטין.
משנה לשנה הביקור שלי בביתכם זה, מדבר אלי פחות. הגעגוע לדברים
הקטנים שחווינו בחיי היום יום דאז, גובר. "הזמן מרפא", איזה
קישקוש. מעניין אם גם את מתגעגעת. מתים מתגעגעים?