הד צעדייך בפרוזדורי העליון, טרם חמק,
כאותה טיפה בוהקת, כדמעה בתחתון.
איוושת כפותייך טופפות למרחקים,
רחש היפוכה של "הבלתי גמורה".
באת, הלכת, כמו מאום לא היה.
כנפייך כעס מרפרפות אווירה,
המסר ברור, כלום לא אותיר.
אולי שמץ חרוזיי, לך מצער,
צהלה עגומה, כסייח צעיר.
את, נותרת בנווה מדבר,
רכונה בזכרון רוך ימינו,
בער, נשרף, כרמץ זר.
קדושתך לי, העלמה,
עילג שפתיים אהיה.
לך במתווה השיר,
הן אפסו מילותי
שקטה הארץ,
ודממת נהי.
את, שלך
לתמיד.
ואני,
גם.