אני כל כך אוהב עצרות שלום. סקס, סמים, אמנות, על כל אלה הייתי
מוותר רק בשביל להיות בעצרת שלום. אבל שתהיה בכיכר רבין. לא
סתם אחת ברחבת מוזיאון תל-אביב.
אני כל כך אוהב עצרות שלום. לא שאני אוהב את ריח הזיעה ואת
ההמון השמאלני המדוכא. וגם תחושת האחווה וההרגשה ש"הנה, עוד
יבוא שלום עלינו" לא עושה לי את זה.
אני כל כך אוהב עצרות שלום. כי בעצרות שלום, כל הבחורות
התמימות, הרגישות, אותן נערות, "ילדות הנרות" החמודות, היפות,
המתוקות, גם הן נמצאות שם. לראות אותן, לרצות אותן, אבל לדעת
שאף פעם לא יהיה לי אותן.
אני כל כך אוהב עצרות שלום. כי כשאני יושב על הדשא, עם פרצוף
עצוב, אני יודע שאותן בחורות תמימות יחשבו שאני בחור רגיש,
ושעצוב לי שרבין מת. "ובאמת עצוב לי שהוא מת, אני חושב עליו כל
יום וכל לילה" אני אומר ליפיפייה שמשמאלי. ואז אני משפיל את
המבט, מזיל דמעה, ואני כבר מרגיש את החיבוק בא.
אבל רק עד כאן. אני לא מרשה לעצמי לעשות יותר מזה. כי אז אותן
בחורות, נערות, ילדות, כבר לא תהיינה כל כך תמימות וחמודות.
אני כל כך אוהב עצרות שלום.