מאז ומתמיד היה כאן רק אפור. אני מבוגר ממך ועל כן עליך לכבדני
ולהקשיב לדברי ההבל שלי גם אם הם נשמעים לך משעממים או חסרי
היגיון. ועליך להנהן בראשך ולהעמיד פנים שאתה מתעניין בדברי אף
על פי שיודעים שנינו שאין זו האמת. שמי הוא פיוטר קוסורנוף
ומאז ומתמיד היה כאן רק אפור. מהו אפור, תשאל? אני המצאתי מילה
זו. המצאתי גם שלל מילים אחרות אך אלו לא יאמרו לך כלום. אפור
הוא כל מה שתראה סביבך. הבניינים, המדרכות, המכוניות הנוסעות
ופולטות עשן. כל זה הוא האפור. מאז ומתמיד היה כאן רק האפור,
ולעולם לא תראה עוד דבר מלבדו. האמרתי לך כבר ששמי הוא פיוטר
קוסורנוף?
האם העובדה שהפסקת להנהן ולהמהם פירושה שתפסתי את תשומת לבך?
אין זה מעלה ואין זה מוריד דבר. אתה תשמע את שעלי לספר בין אם
תרצה ובין אם לאו. הבט למעלה. מה אתה רואה? שתיקתך היא תשובה
הולמת. הרי אינך רואה מאום!
למעלה ישנם רק שמיים. מרחק מה מתחתם ישנם עננים עבים ובהירים
החוסמים את האור ואת החום. מתחתם משתרע ערפל דק, שצף במקומו
ואינו עולה או יורד לעולמים. מתחתיו יש ענן כהה וסמיך המשתרך
מאופק לאופק, וזרמים ומערבולות בתוכו גורמים לו להשתנות כהרף
עין וללא הפסקה. מתחתיו יש בניינים ורחובות, וביניהם מכוניות
שנוסעות במסלולים ריבועיים החוזרים על עצמם לנצח. וודאי שמת
לבך לעובדה זו, לא כן? אתה נראה מופתע. נוהג אתה במכונית? מובן
שלא. אף אני איני נוהג באחת ומעולם לא נהגתי. מכיר אתה אדם
שנוהג במכונית? מובן שלא. הבט. רואה אתה את המכונית הארוכה עם
החלונות האטומים? זו הפעם הרביעית שהיא עוברת כאן מאז
שהתיישבת. שתים-עשרה מאז התיישבתי אני. שמי הוא פיוטר
קוסורנוף.

על צוק גבוה, במקום בו האוויר דליל והקול היחיד הנשמע לאוזן
הוא שריקתה של הרוח הקפואה העוברת בין הנקיקים, מוסתר בין
ערוצי הסלע, ישנו קן ציפורים. בקן מתגוררת נערה ולה כנפי
ציפור. ונוצותיה נוצצות באורה הקר של השמש בסגול וכתום, או
כחול וצהוב, או ירוק וחום... ומה הם כל אלה? אלה הם צבעים. הנה
לך עוד מילה מפרי המצאותי. ודאי אין זה מרגש אותך, איש צעיר,
אך לו רק היית יכול לדמיין... לו היית יכול לראות אותה בעיני
רוחך- אז היית מבין את מהותם המופלאה של הצבעים. שכן היא בודדה
מאוד, הנערה. מאז ומתמיד הייתה. ורק שאונה האיום של הרוח מצניע
את צעקתה. ודאי תשאל- כיצד אני יודע? פגשתי בה פעם, בנערה הזו.
ראה- הנה אחת מנוצותיה. מה מיוחד בנוצה, תשאל. מאומה. היום היא
אפורה ככל נוצה שאי פעם ראית ואי פעם תראה. דברים אינם מחזיקים
כאן מעמד, ידידי הצעיר. מלבד הבניינים והבטון. כל מה שנותר לנו
הוא צילו של זיכרון מאותם דברים יפים שנזדמן לנו אי פעם לראות.
לפעמים אף לא זה.
היית מתאהב בה, בנערה זו. היית מתאהב בה ללא ספק, כמו שהתאהבתי
אני. היא באה לכאן לביקור אחד בלבד, לפגוש את אהוב ליבה. לא,
לא אני. אם כי התאוויתי שכך יהיה הדבר. שמו של אהוב ליבה היה
אדריאנו. אדריאנו ג'יאבלי. אדריאנו ירד לארץ הזו ממש כשם שירדה
היא. לפני שנים אין ספור. זמן כה רב עבר עד שלא יכלה לומר לי
מתי עזב. מכאן בדידותה. ואכן מצאנו אותו, ידידי הצעיר. מכיר
אתה את האנשים ללא שם ששוכבים בסימטאות, מכוסים בעיתונים, ידם
פשוטה לפנים? ודאי שמכיר אתה. לפעמים תזרוק להם מטבע, פעמים
אחרות לא. ביניהם מצאנו אותו. שוכב ביניהם כאילו מאז ומתמיד
היה שם. עיניו מזוגגות, ומאחוריהן רק האפור. שכן, כמו שכבר
אמרתי, דברים אינם מחזיקים כאן מעמד. מלבד הבניינים, הבטון
והעשן. תוכל ללכת לבקרו, אם תרצה. למיטב זכרוני הוא שם עדיין.
במקום בו נשבר ליבה של הנערה שאהבתי. לפני שחזרה לשמיים השאירה
לי נוצה זו, ואז סיפרה לי על ארץ האכזבות. שהיא בעצם עיר. שהיא
בעצם רחוב, שחוזר על עצמו פעמים אינספור. בה כל האנשים הם אותו
איש. וכל הנשים אותה אישה. אך לא אני. אני הוא פיוטר קוסורנוף.
אני הוא פיוטר...

אין זה אומר לך מאום. מה לשכמותך ולשמות. מה לשכמותך ולצבעים.
לך. כבר בזבזתי די מזמנך לריק. עליך ללכת אל הבניינים ואל
הרחובות. אל האספלט והבטון. היה שלום, ידיד צעיר, אל דאגה. עוד
אראך שוב. אתם עוברים כאן כל הזמן. לך. היה שלום.


שלום לך, גברת צעירה. בואי. אל תפחדי. עשי מחווה לאיש זקן,
אנא. שבי לידי ואספר לך סיפור. שמי הוא פיוטר קוסורנוף ומאז
ומתמיד היה כאן רק אפור.