יובל עמדה שם, יפה כמו תמיד, אפילו יותר, והוא עמד שם מולה,
מחייך ונותן לה לעבור. היא הסתכלה עליו וחייכה.
אני בטוח שהוא הבין מה היא רוצה ממנו. היא טענה שבטח הוא לא
מבין מה לעזאזל הילדה הקטנה והמעצבנת הזאת רוצה ממנו. אני
ניסיתי להסביר לה שיכול להיות שהוא בכלל לא שם לב שהיא נדלקה
עליו. הרי זה לא הגיוני שמישהו לא ישים לב אליה. היא חייכה
חיוך עצוב וחיבקה אותי. "אתה לא מבין. זה לא שאני דלוקה עליו,
זה... זה... עזוב, אתה לא תבין". היא אמרה והורידה את הידיים
שלה ממני. ככה עמדתי שם ולא הוצאתי מילה. הסתכלתי עליה הולכת
את ההליכה העצובה שלה ומנופפת לחברות שלה שיחכו לה. היא הצטרפה
אליהן והלכה לקנות גלידה.

גל הגיע ונתן לי מכה על הראש. "מה אתה רוצה?" שאלתי בעצבנות
קלה בלי להזיז את הראש ממנה. "תגיד לי..." הוא התחיל לשאול
וסובב את הראש שלי בכוח אליו. "מה?" שאלתי שוב עכשיו כבר
מעוצבן, וסובבתי את הראש חזרה אליה. היא ישבה על הדשא עם חברות
שלה וליקקה את הגלידה שלה וכל מה שרציתי לעשות באותו הרגע היה
לרוץ אליה ולנשק אותה. "תגיד לי, מתי כבר תקלוט שאין לה אפילו
מושג קלוש שאתה רוצה אותה? היא חושבת שאתה סתם החברה הכי טובה
שלה, היא לא מבינה שאין כזה דבר ידידים" גל פלט בנשימה אחת.
"מה זאת אומרת אין כזה דבר ידידים?" שאלתי ועכשיו כבר סובבתי
את הראש מרצוני החופשי.
"זאת אומרת..." אמר גל "זה אומר שאין כזה דבר שידיד לא ירצה את
הידידה שלו, אם אין באותו זמן לידיד חברה. זה מה שזה אומר" הוא
התיישב לידי, על הספסל, הוריד את המשקפי שמש מהעיניים שלו
והתחיל לנקות אותם. תמיד הוא כל כך דאג להם, ניקה אותם כמעט כל
חצי שעה, כאילו הוא מאוהב בהם. חשבתי על איזה משהו מצחיק להגיד
לו על זה, איזו ירידה, אבל אז יובל עברה לידנו יחד עם ירדן,
שתיהן הלכו עם הגלידות שלהן לכיוון אחד מהספסלים שמאחורינו,
והיא חייכה אליי.
"למרות שרוב הבנים רוצים את הידידות שלהם בלי שום קשר לאם יש
להם או אין להם חברה..." הוסיף ורמז על התקופה שאהבתי את יובל
למרות שהייתי בקשר עם ירדן.
התיישבתי ליד גל וחייכתי. פתאום היה לי ככה סתם חשק לחייך. "מה
קרה שאתה פתאום כזה שמח?" גל שאל אותי. "סתם" עניתי. "סתם...
תגיד, אתה חושב שאני צריך להגיד לה משהו?"
"מה, על זה שאתה מאוהב בה קשות מאז גיל 12?" הוא שאל "לא,
עזוב... זה לא כזה דבר חשוב..." הוא אמר ובחן בשמש את ניקיון
המשקפיים שלו. חייכתי אליו. "אבל ברצינות... מה אתה חושב שאני
צריך לעשות?" שאלתי. "לך אליה תגיד לה שאתה אוהב אותה ותנשק
אותה." תשמע לי, זה מה שאני עשיתי.
גל הרכיב את המשקפי שמש, קם והלך. ראיתי אותו מנשק את מיטל,
חברה שלו ושואל אותה משהו. נראה לי שהוא שאל אותה איפה יובל.
היא הצביעה לאיפה שהוא מאחוריי. הסתובבתי אחורה וראיתי אותה
יושבת על ספסל עם הפנים אליי ומדברת עם ירדן. היא ראתה שאני
מסתכל עליה וחייכה אליי. היא לחשה משהו לירדן, הן צחקו וירדן
הנהנה בהסכמה. ירדן קמה, חיבקה את יובל, איחלה לה משהו שנשמע
כמו "בהצלחה" ונעלמה. יובל ואני קמנו ביחד. צחקנו וסימנתי
ליובל שאני בא אליה.
"שלום" היא אמרה לי בקול מתוק "ומה שלומנו עכשיו?" הסתכלתי על
העיניים הירוקות והמדהימות שלה. התיישבנו על הספסל. "שלומנו
טוב. עכשיו." אמרתי בשקט, כמעט בלחש. "יופי" יובל חייכה ושמה
עליי את הראש שלה.
"יולי?" שאלתי. יובל הרימה את הראש "מה ג'וני?" שאלה.

ככה תמיד קראנו אחד לשני. כשהיינו קטנים יותר, בני 12 בערך,
חשבנו על איך היו קוראים לנו אם היינו נולדים במקום אחר,
בארה"ב למשל. "לך מתאים יולי" אמרתי לה אז. "למה יולי?" היא
צחקה.
"כי זה גם שם חיבה לשם שלך, גם החודש שנולדת בו וגם שם חמוד
כזה-שמתאים לך" היא חייכה. "ואיזה שם מתאים לי?" שאלתי, מצפה
לשמוע הסבר דומה. יובל חשבה לרגע... "ג'ייקוב" היא אמרה.
"ג'ייקוב זה שם שאני ממש אוהבת. אתה לא?" "שם נחמד..." עניתי
"אבל לך מתאים יותר ג'ייסון...לא, בעצם ג'ונתן. מה דעתך?" היא
פלטה מילים בקצב. "ג'ונתן... מוצא חן בעיניי..." אמרתי. "כן,
ג'וני בקיצור" אמרה יובל. חייכתי חיוך מריר. "למה לא מתאים לי
ג'ייקוב?" לא התאפקתי ושאלתי.
"למה לא מתאים לך ג'ייקוב?" הנהנתי. "לא יודעת, כי... כי
ג'ייקוב זה יותר שם של אהוב מידיד. אתה לא חושב ג'וני?" לא
הגבתי.

"ג'וני?" יובל שאלה שוב. "מה רצית?" "מה? אה, כן... לא.. לא
משנה" אמרתי וחייכתי בעצב.
"ג'וני, תגיד..." יובל התיישרה והתרחקה ממני קצת "אתה דלוק על
מישהי?" היא שאלה פתאום. "מה? מאיפה זה יצא לך?" צחקתי צחוק
קצר ועצבני "לא יודעת, אני סתם שואלת... עזוב" "עזבתי".

התיישבתי בישיבה מזרחית והיא שמה על הרגליים שלי את הראש
ונשכבה ככה על הספסל. ישבנו ככה במשך כמה דקות עד שפתאום היא
ראתה אותו. הוא ראה אותה וחייך, היא החזירה לו חיוך.
"ג'וני..." היא התרוממה פתאום "מה?" העמדתי פנים שאין לי מושג
מה היא הולכת לבקש ממני.
"ג'וני... אתה יכול לגשת אליו ולשאול אותו איך קוראים לו ואיזה
מזל הוא? וגם בן כמה הוא ומאיפה?"
היא אמרה במהירות, כאילו מפחדת שאני לא אסכים אם היא לא תשאל
מהר מספיק. "עוד משהו בדרך?" סיננתי. "ג'וני... בבקשה! אני
תמיד עושה כאלה דברים בשבילך!!!" היא התעצבנה. "טוב, טוב...
אני אשאל אותו איך קוראים לו ואתן לו את המספר שלך. טוב?"
שאלתי במטרה לפייס. "תודה! אתה החברה הכי טובה בכל כל
העולם!!!" היא חיבקה אותי וצחקה צחוק משוחרר. "ואל תשכח לקחת
ממנו את הטלפון!" היא צעקה אחריי.

קמתי בחוסר חשק מופגן וניגשתי אליו, הוא ישב עם חברים שלו על
אחד מהספסלים המרוחקים. אמרתי לו שאני צריך לדבר איתו והוא קם
ועמד איתי בצד. הסברתי לו על יובל ונתתי לו את הטלפון שלה. הוא
שמח לקחת אותו ואמר לי תודה. התחלתי ללכת ואז נזכרתי ששכחתי
לגמרי לקחת את הטלפון שלו.
"אה.. סליחה?" התקרבתי אליו. "כן?" הוא שאל "מה קרה, באת לשדך
גם לחברים שלי ידידות שלך?" הוא צחק. הסתכלתי עליו במבט בוחן
וחשבתי שאם הייתי בת גם אני הייתי נדלק עליו. "לא, רק שכחתי
לקחת את הטלפון שלך... אתה מבין, יולי ביקשה..." הסברתי
במהירות "מי זאת יולי? אמרת שקוראים לה יובל, לא?" הוא שאל,
קצת מופתע. הסברתי לו שככה אני קורא לה והוא הבין. הוא שלף פתק
קטן ושרבט כמה ספרות. "וגם את השם שלך... בבקשה..."
הוא הוסיף את השם שלו מעל למספר הטלפון ונתן לי את הפתק,
מקופל.
הסתובבתי והתחלתי ללכת ליובל שנראתה כאילו היא הולכת להשתגע כל
רגע מרוב מתח.
פתאום הרגשתי מישהו נוגע לי בכתף. זה היה הוא.
"אתה יודע..." הוא התחיל להגיד ועצר, נראה היה כאילו הוא מנסה
לחשוב על איך לנסח את המילים הבאות שלו. "יכול להיות שהיא בכלל
לא שמה לב שנדלקת עליה, יכול להיות שהיא חושבת שאתה רוצה אותה
רק בתור ידידה... כאילו, אני יודע שאני לא צריך לנסות לעזור
לך, במיוחד אם אני רוצה להצליח עם יובל, ואני רוצה...
מאוד...אבל..." הוא עצר לרגע ואף אוויר. "זה ברור שאתה דלוק
עליה... ואולי אם היית אומר לה, היה יכול לקרות משהו?" חייכתי
אליו חיוך עצוב "אתה לא מבין. זה לא שאני דלוק עליה, זה...
זה... עזוב, אתה לא תבין. תודה בכל מקרה" "בבקשה, ואני...אני
מצטער" הוא אמר וחזר לחברים שלו שקמו והלכו לכיוון המכוניות
שלהם.

"נו?" יובל קפצה עליי כשראתה שהוא כבר מחוץ לטווח ראייה שלה.
"נו? מה קרה???"
"כלום" אמרתי. "הוא לקח את הטלפון שלך ונתן לך את שלו"
יובל חייכה. "ואיך קוראים לו?" היא שאלה. פתחתי את הפתק המקופל
וקראתי את השם. הרגליים שלי התחילו לרעוד. "ג'וני? איך קוראים
לו?" לא הגבתי. לא יכולתי להגיד כלום. היא לקחה מהיד שלי את
הפתק וקראה את השם, בדיוק אז הגבתי.


"ג'ייקוב" פלטתי ביובש "קוראים לו ג'ייקוב"