ביום חמישי בשעה שמונה בערב יצאה ההודעה הרשמית. הדוקטור מת.
כל מי שנשאר שבת ישב באותו זמן במועדון. בנצי החובש הדליק
סיגריה למורת רוחו של הסמק"ש שמיהר לעבור ליד החלון ולפתוח
אותו. בנצי התעלם.
 "זה היה פגע-וברח," הוא אמר. "עוד לא תפסו את מי שעשה את
זה." בנצי לקח אוויר והמשיך. "מה שלא ברור זה איך הוא לא ראה
את הרכב. הוא עמד באמצע הצומת, אמצע המדבר, שום דבר לכל
הכיוונים- הוא היה אמור לראות את הפנסים של המכונית
מקילומטר."
הייתה שתיקה קטנה.
"זה היה פשוט מגניב." בנצי אמר לבסוף. "כשהגעתי לצומת עם
האביר הדבר הראשון שראיתי זה פס של איזה עשר מטר דם על
הכביש..."
 "בנצי תסתום את הפה." אמרתי. בנצי צחק.
 "חתיכות של האופנוע מפוזרות בכל מקום, אמבולנס, משטרה,
ובאמצע הצומת היה סדין לבן כזה ומסביב שלולית ענקית של דם-"
 "בנצי יא חתיכת בנזונה!!!" צעקתי. "אמרתי די עם זה."
"מה אתה נדלק? מה יש לך?"
ליאת מהת"ש רכנה לעבר בנצי ולחשה לו משהו באוזן. לא שמעתי אבל
אני יודע מה זה היה. היא אמרה לו: 'אבא שלו מת בתאונת דרכים
שנה שעברה. הוא עוד לא ממש התגבר על זה.'
 "אה," בנצי אמר. "מצטער, אריק. לא ידעתי."
 "זה בסדר."
פאק. יופי ליאת. תפסתי את עצמי מתאפק לא לבכות. רק לא עכשיו.
אחר כך. בחדר. כשאף אחד לא רואה.  "באמת שזה בסדר." אמרתי.
שוב הייתה שתיקה. "הוא היה ממש צעיר." אמרה ליאת לבסוף.
"כן, " אמר בנצי. "עתודה רפואית."

בשעה עשר ורבע חזרתי לחמ"ל אחרי המקלחת והתכוננתי לעוד לילה
ארוך של ישיבה משעממת מול המ"ם קו"פים. בעשר ועשרים המפקד קרא
לי אליו למשרד.
 "אני מניח ששמעת של הדוקטור." הוא אמר בסבר פנים חמור.
הנהנתי בראשי. "בכל אופן," הוא אמר, "יש לי משימה בשבילך."  
חיכיתי. גם המפקד חיכה. כשראה שאין תגובה מצידי המשיך. "היה שם
בצומת המון בלאגן. הפגיעה הייתה חזקה מאוד ו... הרבה דברים
התפזרו ב... בשטח. בכל אופן, לא מצאו את הפלאפון שלו."
הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה: "הא?"
 "אה, כן." אמר המפקד. "בהתחלה חשבו שהוא נמצא על הגופה, אז
לא ממש חיפשו בשטח. גם, כמו שאמרתי, היה שם בלאגן. האופנוע
התרסק ו- דברים התפזרו. עכשיו מסתבר שזה ממש חשוב. אתה מבין,
הדוקטור עלה לארץ מבלרוס לפני שבע שנים. המשפחה שלו עדיין
במינסק. מסתבר שאין לנו את מספר הטלפון שלהם, ובמשטרה חושבים
שאולי זה היה שמור בזיכרון של הפלאפון."
 "אוקי," אמרתי. "אז איפה אני משתלב?"
 "אתה יוצא לשטח למצוא את הפלאפון. קח איתך את המגאן של ראש
הענף. צא לשם עם פנסים והרבה בגדים חמים ותתחיל לחפש." הוא חשב
רגע לעצמו. "אה, עוד משהו."
 "מה?"
 "קח איתך את המספר של הדוקטור. תנסה להתקשר אליו בשטח. אם
יהיה לך מזל הפלאפון יצלצל וככה תמצא אותו. יש לך נייר ועט?"
 "לא ." אמרתי. "תן את המספר. אני אכניס לזיכרון של הפלאפון
שלי. איך קוראים לו? אלכס, נכון? הוא רשם לי הפנייה פעם."
 "אלכס בלסקי."
רשמתי 'אלכס' בפלאפון. אחרי שנייה התחרטתי, מחקתי את 'אלכס'
ורשמתי 'ד' בשביל 'דוקטור'. זה היה מצמרר מדי, לראות שם של
מישהו שמת רשום לך בפלאפון. הלכתי להביא מעיל דובון ולקחת את
המפתחות מהמשרד של הרע"ן. בדרך עברתי בחמ"ל ולקחתי שני פנסי
'L' .

השעה הייתה כמעט אחת-עשרה. הצומת בה נהרג הדוקטור הייתה במרחק
שלושים דקות בערך מהבסיס. הדלקתי רדיו. שיר של ריטה ואז חדשות.
הגברתי, והקריינית התחילה לדבר. תאונה בכביש ואדי-ערה. שישה
הרוגים. הסלמה בגבול הצפון. ג'יפ עלה על מטען צד, שני פצועים.
צה"ל הגיב בירי ארטילרי. מכבי הפסידה להפועל. מחר יהיה קריר
ומעונן חלקית. שום דבר על הדוקטור.
חשבתי שזה מוזר, שלא אומרים עליו כלום, כנראה שזה עוד אסור
לפרסום, או משהו. שלט הופיע מצד ימין: 'צומת משאבים: 1.5 ק"מ'.
אחרי דקה כבר הייתי בצומת. לבשתי את המעיל, לקחתי את שני
הפנסים, ויצאתי החוצה.
הלכתי לאמצע הצומת והארתי עם שני הפנסים על הכביש. היו שם המון
שברי זכוכית, וחלקים קטנים של מתכת ופלסטיק. לא היו שם סימני
בלימה. בצד הכביש היה חלק מהציפוי החיצוני של האופנוע עם הלוגו
של 'יאמהה'. שלחתי אלומת אור מאחד הפנסים לאורך הכביש. מראת צד
עם מדבקה. שברים פזורים לאורך כמה עשרות מטרים. לא ראיתי את
הסוף. זה עמד להיות לילה ארוך.
בצד ימין עמד שלט גדול בצבע ירוק: 'באר שבע (חץ ישר), מצפה
רמון (חץ ימינה)'. מתחתיו היו פזורים חלקים גדולים יותר שכנראה
פונו מעל הכביש. לוחית רישוי, גלגל, חלק מהמושב. היה ממש חשוך.
החלטתי לנסות להתקשר. מצאתי את 'ד' בזיכרון ולחצתי 'talk'.
מספר נקישות ואז צליל חיוג. חיכיתי לאות הצלצול, וכבר שלחתי
מבטים מסביב, מנסה להקשיב לשממה. צלצול אחד. עדיין לא שמעתי
כלום. צלצול שני. לפעמים זה לא מצלצל מיד. או שאולי הוא שם
אותו על שקט. צלצול שלישי. מישהו ענה.
 "הלו."
שתקתי.
 "הלו?" חזר הקול.
אולי טעות במספר, חשבתי. ניתקתי את השיחה. לקחתי כמה רגעים כדי
להירגע. זה היה מוזר מדי. התקשרתי למפקד.
 "כן." הוא ענה.
 "אוהד," אמרתי. "זה אריק."
 "אה," אמר. "אתה כבר בשטח?"
 "כן," עניתי. "עוד לא מצאתי כלום. תקשיב, אתה יכול לתת לי
עוד פעם את המספר?"
 "אין בעיה, תרשום," הוא אמר, ואז נתן לי את אותו המספר.
 "ואתה בטוח שזה המספר הנכון?" שאלתי.
 "מאה אחוז. למה?"
 "לא משנה. אני אתקשר שוב. בי."
עצרתי לרגע לחשוב, ואז התקשרתי שוב לפלאפון של הדוקטור. שוב
ענה לי אותו קול.
 "הלו?"
 "תקשיב," אמרתי. "אני לא יודע מי אתה, אבל המכשיר שאתה מחזיק
ביד הוא רכוש צבאי. אז אני מציע שתמסור אותו למשטרה, או שתגיד
לי איפה אתה נמצא, ואני אבוא לקחת אותו."
 "מה?"
 "מה ששמעת. זה לא הפלאפון שלך, ויש פה עניין צבאי. אז אני
מבקש ממך שתחזיר אותו אם אתה לא רוצה להסתבך."
הייתה הפסקה קצרה, ואז הוא השיב: "תשמע, אני לא יודע מי
אתה, אבל זה הפלאפון שלי!" הוא נשמע עצבני, אבל לא עמדתי
לוותר לו.
 "הפלאפון הזה שייך לאלכס בלסקי, רופא צבאי בשיבטה, ואתה לא
אלכס בלסקי!"
שוב הייתה הפסקה.
 "אני אלכס בלסקי." הוא אמר לבסוף. זה היה מוגזם. "לא, אתה,
לא!" צעקתי. "אלכס בלסקי נהרג היום בשבע וחצי בערב אחרי שיצא
מהבסיס. אני יודע שמצאת את הפלאפון שלו. אנחנו חייבים את
הפלאפון הזה, אז תעשה טובה ותחזיר אותו, טוב?" שתיקה. "טוב?"
שוב שתיקה. "הלו?" הבטתי בצג. השיחה התנתקה. מרוב עצבים בעטתי
בעמוד של השלט. התיישבתי על אבן. טוב, חשבתי. אין מה לעשות.
לפחות עכשיו אני יודע שהפלאפון לא כאן. נהיה לי קר. רוח התחילה
לנשוב. התחלתי לחייג למשרד של המפקד כשהפלאפון שלי צלצל. על
הצג- 'ד'.
 "חזרת." אמרתי. הייתה שתיקה ארוכה.
 "מי אתה?" הוא אמר לבסוף.
 "קוראים לי אריק ואני סמל מבצעים בשיבטה. שלחו אותי למצוא את
הפלאפון."
לקח לו זמן להשיב. "אני זוכר אותך. שלחתי אותך לרופא עיניים
לפני חודשיים. אריק, אני לא יודע מה אתה מנסה לעשות, אבל אני
אלכס בלסקי, עוד לא שבע ואני יוצא עכשיו מהבסיס. תשמע, נראית
לי בחור נחמד, חייל טוב. אני באמת לא רוצה לדווח על זה למפקד
שלך, לסבך אותך. תשתדל לענות בכנות- לקחת איזה משהו?"
איבדתי לגמרי את מה שהוא אמר. מחשבות טסו לי בראש במהירות
האור. "אריק?" הוא אמר. ניסיתי לחשוב על משהו לענות לו. לא
מצאתי. "הלו?" הוא אמר שוב. הוא ניתק.
הראש שלי הסתחרר. כיביתי את הפנסים, והחזקתי את הראש עם שתי
הידיים. הוא כאב. ניסיתי להיזכר בפרטים של השיחה. היה שם עוד
רעש חוץ מקולו של אלכס, זמזום מתמשך כמו... כמו מנוע. שם,
בחושך, נפל לי האסימון. התקשרתי לאלכס.
לא עברה שנייה והוא ענה לי. "אריק?"
 "אלכס." אמרתי. לא מאמין בעצמי למה שאני עומד להגיד. "איפה
אתה?"
 "חמש דקות מצומת משאבים."
 "זה ישמע לך מטורף," אמרתי. "אבל נראה לי שכדאי שתחזור
לבסיס. השעה אצלי רבע לשתים-עשרה בלילה. אני עומד במקום שבו
נהרגת."
 "תגיד," הוא אמר, "התחלקת על השכל?"
 "אני יודע שככה זה נשמע, אבל אתה זוכר את הסרט עם השוטר
שמוצא את הרדיו הישן של אבא שלו, שמת שלושים שנה לפני זה,
ומדבר איתו דרך הרדיו, בעבר? הוא מזהיר אותו מראש מראש ומציל
את החיים שלו! זה בדיוק אותו דבר!"
אלכס גיחך. "היחיד שנמצא פה בסרט זה אתה. בוא אלי ביום ראשון
למרפאה, כדי שתראה שאני בריא ושלם, ואז גם נעשה בדיקת שתן
קטנה."
הייתי חייב לחשוב על משהו, ומהר. "תראה," אמרתי. "אני אוכיח
לך-" הסתכלתי סביב. "יש לך לוגו בצבע ירוק על האופנוע- של
יאמהה!"
 "אז ראית את האופנוע שלי," אלכס אמר. "ביג דיל."
חיפשתי עוד דברים. "אתה חייב להאמין לי!" מצאתי את לוחית
הרישוי. "המספר של האופנוע הוא:
24-635-75 ! זה המספר, נכון?"
כבר לא היה צחוק בקולו של אלכס. "כן, זה המספר. תקשיב, אתה
מתחיל להפחיד אותי. בשביל מה אתה עושה את זה?"
 "אלכס אני לא עושה את זה! זאת האמת!!!" רצתי לעבר הצומת.
ומצאתי את מראת הצד. "יש לך מדבקה על הגב של המראה. תותחנים
אלפיים, באדום על רקע שחור. עם ציור של תותח בצבע כסף!"
 "אריק," אלכס אמר. "אני רואה את הצומת. אין שם כלום. איפה
אתה?"
 "באמצע הצומת. ממש במרכז."
 "אוקיי, הגעתי. אין כאן אף אחד."
 "ברור שאין כאן אף אחד, כי אני כאן ארבע וחצי שעות אחריך!"
צעקתי.
 "טוב." אלכס אמר. "נניח לרגע שאני מאמין לך. אם לא היית
מתקשר, כבר הייתי עובר בצומת. האמת שהייתי עובר כאן מזמן, כי
עצרתי בצומת שיבטה כדי לדבר איתך. רק אחר כך חיברתי אוזנייה."
חשבתי לרגע. "אז יכול להיות שפיספסת את המכונית. שהיא כבר
עברה. איפה אתה עומד בדיוק?"
 "באמצע הצומת יש שלושה פסים, בסוף של הפנייה ימינה. אני עומד
על האמצעי."  
הלכתי למקום. נעמדתי על הפס האמצעי. "תשמע," אלכס אמר. "זה
מוזר לגמרי. אבל אני מאמין לך. בטח אני לא אדע אף פעם אם צדקת
או לא, אבל בכל אופן, תודה."
 "אין בעד מה." אמרתי.
 "אני לא יודע מה איתך, " הוא אמר, "אבל אני צריך סיגריה."
 "רעיון טוב," אמרתי והוצאתי קופסה של אל. אם.  לייט. "מה אתה
מעשן?" שאלתי.
 "אל. אם. אדום."
 "רק רוסים מעשנים אל. אם. אדום," אמרתי, ושנינו צחקנו.
החזקתי את הפלאפון עם הכתף והדלקתי את הסיגריה. "חכה שנייה,"
הוא אמר. "נפלה לי המצית." שמעתי אותו מקלל ברוסית. "לך תמצא
מצית על הכביש בחושך."
ואז הרגשתי את זה. זה היה כמו אלף רוחות שעברו בתוכי. הפלתי את
הפלאפון. הסיגריה נפלה מהפה. הרגשתי כאילו פערו בי חור ענק
ורכבת שדים טסה דרכו. הידים שלי נמתחו הצידה, ורעדתי בכל הגוף
כמו בהתקף אפילפסיה. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך. הראייה שלי
התערפלה. ראיתי במעומעם מכונית טסה במורד הכביש ללא אורות,
בפנים ישבו שני נערים וצחקו. ראיתי את אלכס מגשש בחושך על
הכביש. הוא הרים את עיניו לפני שמצא את המצית שלו. המכונית
פגעה באופנוע ואחר כך בו במהירות עצומה. הנערים כבר לא צחקו.
אלכס התרומם, בהילוך איטי, מעל האופנוע. מתחתיו שברים של
זכוכית התפזרו קדימה ולמעלה, חלקים של פלסטיק נזרקו לצדדים.
מראת צד עברה מולי ועפה קדימה עד שנחתה בצד השני של הצומת.
הפלאפון של אלכס נחת רחוק מהמקום בו עמדנו. בתוך שיח.

התעוררתי לקול צלצול. מצאתי את עצמי שוכב על הכביש במקום
האחרון בו עמדתי. הפלאפון לידי. עניתי. "הלו?"
 "אריק, הכל בסדר?" אמר קולו של אוהד. "אמרת שתתקשר."
 "אה, כן." עניתי. "כנראה לא שמתי לב לזמן."
 "טוב," אמר אוהד. "מצאת משהו?"
 "אה, לא ממש." אמרתי. "יש כאן המון בלגאן."
 "אוקיי." הוא אמר. "כבר אחת וחצי. נראה לי שכדאי שתחזור
לבסיס. מחר בבוקר נשלח צוות יותר גדול."
קמתי. הלכתי אל השיח ותלשתי חלק מהענפים. הפלאפון היה שם למטה.
מתחת לשיח.
בדרך חזרה הייתי צריך לעצור שלוש פעמים בדרך כדי להקיא. הגעתי
לבסיס בסביבות שתיים בלילה. עברתי בחדר של המפקד. הוא כבר היה
במיטה.
 "אני מצטער, אוהד." אמרתי לו. "אבל חיפשתי בכל מקום ולא
מצאתי כלום חוץ מהרבה חתיכות של אופנוע."
 "לא נורא." אוהד אמר. "האמת שלא חשבתי שתצליח למצוא משהו אבל
הייתי חייב לנסות. נראה לי שכדאי תלך לישון. אתה נראה נורא."
בדרך אל החדר לא יכולתי להפסיק לרעוד. נכנסתי ונעלתי את הדלת.
כל שאר החברה היו בחמשו"ש. התיישבתי על המיטה והוצאתי את
הפלאפון של אלכס. בהיתי בו. בסוף חייגתי מספר. הטלפון צלצל
והנשימה שלי נעצרה.
שמעתי קול עבה עונה: "הלו?"
הדמעות זרמו החוצה בלי שליטה.

"אבא?"