לועסת מקל של סוכריה ואחרי כמה רגעים של אי שקט- יורקת אותו.
בוהה ולא משנה במה, לא משנה במי ולמי יהיה אכפת.
אולי כשתנקש באצבעותיך מול פניה היא תחליט להתעורר.
היא תעצום עיניה ותפקח אותם במהירות איטית להראות לך שהיא יצאה
מהדבר בו היתה שקועה קודם. היא תחשוב על מה שהיה עכשיו והיא לא
תצליח להזכר במאום, אבל זה לא יטריד אותה כי תמיד יהייו עוד
רגעים כאלה. היא תהדוף את השולחן מלפניה וגלגלי הכיסא השחור
יסחוף אותה לאחור עד שגבה יפגע בקיר שממול.
היא תישא עיניה ואתה תחליט אם להביט בהן או לא...
היא תתמהמה באותו מקום בכדי למשוך את אותו שקט, כי לא אכפת לה
שקט אם היא נמצאת מולך.
לא היא ולא אתה חושבים כרגע. הכל ביניכם חלל הממולא בשקט וריח
הבושם שלה עומד באויר ומתערבב בריח הגוף שלך אבל לא תשימו לב
אליו כרגע.
בפנים הבית הכל עומד כרגע במקום ולא נע, אבל בחוץ מתחוללת
סערה. הסערה שהיא רוצה להקים אבל היא נמנעת, עצורה מתמיד.
הסערה שמסמלת ששקט הוא הסממן היחידי שמקדם אותה כמו הברק לפני
הרעם. לא צריך יותר.
היא תעמוד על רגליה, לא רחוקה ממך. עם הרבה אומץ ואוויר שמנפח
לה את החזה. מבטה יהיה שקוע אי שם במרווחים בין המרצפות על
הרפצה וינדוד לעבר הפינה החדה של שולחן העץ הכהה שהיא כל כך
אוהבת. ואתה עדיין במקומך, נטוע, מתחנן לנוע אבל ללא הצלחה.
היא תעשה לך טובה וכשהיא מתקרבת בצעדים קטנים ומהירים אליך היא
תתקל בך עם הכתף שלה אל הנגדית שלך, אתה נרתע, פגוע, לא מביט
לאחור והיא ממשיכה באותם צעדים ועוזבת דרך הדלת הגדולה של הבית
שלה.