נולדתי בירושלים, ואי לכך ובהתאם לזאת- אני ירושלמי; אף-פעם לא
חשבתי שיש בזה משהו מיוחד... סתם ילד עירוני כמו כולם; אולם
במהלך שנות התבגרותי גיליתי כי אין זה מדויק.

הפעם הראשונה שגרמה לי לתהות באשר לייחוד עירי הייתה מקרה
מסויים שבו נסעתי עם חברה שלי במונית, וכשהיא העירה לנהג במהלך
השיחה שהיא כרגע הגיעה מירושלים, הוא הנהן
בראשו, האט במפתיע ואף עצר בצד הדרך; חששתי שאירע משהו לרכב,
אולם הנהג רק הסתובב אליה ואמר בחיוך מלא הוד והדר: "זו עיר
מיוחדת, ירושלים, וצריך להיות בנאדם מיוחד בשביל לחיות בה!";
מבלי לחכות לתגובה, הסתובב חזרה והמשיך לנהוג, מפזם לעצמו את
"ירושלים של זהב".
היא לא רצתה להרוס לו את המחמאה והאווירה הנעימה ששררה במונית
בכך שתגיד לו שהיא בכלל מהרצליה, אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי;
באותו הרגע החלטתי לחקור מה כ"כ מיוחד בנו, הירושלמים; לא
חשקתי להרחיק בחקירותי עד כדי לימודי אנטרופולוגיה ותרבות
עירונית לאורך ההסטוריה (5,000 שנה זה באמת קצת מוגזם), אולם
מצאתי עניין ייחודי ומרכזי הקשור בשפה: מסתבר שלנו הירושלמים
יש שפה משלנו, מין סלנג שכזה שעד היום חשבתי ששגור בפיהם של כל
ילדי ישראל, אבל טעיתי.

טענה חזקה ומלאת-אגו שכזו חייבת להיות מלווה בדוגמאות להוכיח
את עצמה. להלן מספר דוגמאות:

א. חבר שלי בשם רועי גילה יום אחד שאומרים שירושלמים תמיד
אומרים "מאתיים", עם דגש חזק ב-א'. אני משער שהדבר נבע מאנשים
מעדות המזרח שהתיישבו בעיר הקודש, אך רועי - שהוא אשכנזי למדי
וירושלמי כל חייו - התלהב עד כדי כך, שהחליט מעתה ואילך לומר
"מאתיים".

ב. בימי קדם של ילדותי, עוד בטרם נבנה קאזינו ביריחו (כל שכן
נהרס אחד כזה), ילדי ישראל הגרגרנים היו אוכלין בשקיקה מישמשים
ומלקטין את החרצנים מחברים, שכנים וקרובי משפחה עד דרגה
שלישית; לאחר מכן היו עורכים ביניהם תחרויות קליעה למטרה לתוך
קופסת נעליים מחוררת ושאר משחקים דומים, ולאותם גלעינים
קראו... מה??... גוגואים!?  איזה מן שם זה?! הרי ברור לכולנו
שקוראים להם "אג'וקים" (או "אג'ואים" לבעלי כאב גרון); אל תנסו
לבלבל אותנו, הרי במשך שנים היינו משחקים בהם!  אולם בסופו של
דבר, כל ילד מגיע למשבר גיל האג'וקים, מחליט שהוא גדול מדי
לשחק בהם ומפרסם ברבים לכל מי שמעוניין לקחת את האוסף שצבר
לעשות כן. ילדי השכונה היו מצטופפים סביבו כאילו היה חוני
המעגל, והוא היה תופס את שקית המצבור, זורק את האג'וקים באוויר
וצורח: "קולולוש!".
כן.
קולולוש.
זו המילה שהיינו משתמשים בה לפעולה, או באופן כללי כאשר היינו
תופסים חופן ממשהו וזורקים אותו כלפי מעלה בתפזורת; אבל משום
מה, מחוץ לחומות העיר המילה המחליפה היא "שאשה" (שלמעט תרגומה
בשפה הערבית כ-"מסך", לא אומרת הרבה). ישנם אפילו מתי מעט
שאומרים "הפקר" במילעל,
אם כי לא פגשתי פנים אל פנים מוכי גורל אלו; לך תבין
ת'באר-שבעים האלה...

ג. לכשגדלנו מעט יותר, גם מי שאהב את המשחק וגם מי שלא סבל
אותו, בסופו של דבר היה משחק בהפסקות כדורגל עם חבריו לכיתה.
כל משחק היה נפתח בהטלת הכדור לאוויר בבעיטה, וטקס זה נקרא...
"הרמה?"  -- לא בבית-ספרנו (הירושלמי). אצלנו קוראים לזה
"להפריק את הכדור", ובהטייה: "שתוק כבר ותפריק את הכדור" / "אם
אתה מפריק ת'כדור שוב פעם לשיחים - עדיף שתשחק קלאס עם הבנות"
/ "הוא לא סתם ת'פה'שלו אחרי שהוא הפריק וצעק לצ'יקו שהוא
יכניס גול לפניו".
גם עבירות אינן יוצאות חפות מפשע בכדורגל ירושלמי. אמנם בעולם
המערבי, כששחקן מבצע עבירה על שחקן אחר הרי שמדובר ב-"foul",
ואפילו דוד לוי יודע שבעברית תקינה אומרים "פאול"; מה לעשות
שלאיליה קפיטולינה חוקים משלה, ואצלנו אומרים "פוול"
(מבוטא:"fawell"); ובהטייה: "דני כל הזמן דופק חממות בבעיטות
עם הכדור, שיפסיק לפוול אותי!" / "בעטת לי ברגל, יא דפוק, אז
אל תגיד לי שלא פיוולת אותי!".

ד. דוגמא נוספת שהעליתי בחכתי מעוררת עניין ותהיה: ילדים קטנים
היו מבקשים מאחיהם הגדולים לשאת אותם על הגב, וחברים היו
נושאים זה את זה בעת קרב תרנגולים בזוגות, ועל כך נאמר: "תעשה
לי שק-קמח".
שק קמח! - כמובן, לשאת אדם כמו שהיו נושאים שקי קמח על הגב מן
הטחנה. אלא שדווקא בירושלים, העיר הראשונה בה נבנתה טחנת קמח -
לא קוראים לזה ככה! אנחנו קוראים לזה "אבויויו". למה? - ככה!
אין בזה הגיון; בשביל מה אנחנו צריכים הגיון, יש לנו את
הכותל!

ה. בזמן שירותי הצבאי רק העמיק הפער שחשפתי בין אנשי עירי
לאנשים אחרים. ידידה ירושלמית שלי ערכה את המבחן הבא בנוכחותי
לקבוצת אנשים: היא לקחה שני מכשירי כתיבה צבעוניים - אחד דק
וארוך, השני גדול ועבה, ושאלה: "מי מהם הוא הלורד, ומי הטוש?".
להפתעתי, רק אחד מהם (שאגב, היה ירושלמי) ענה נכונה; השאר
הביטו בו בתערובת של תימהון וזילזול, וטענו שהעבה הוא הלורד,
והדק הוא הטוש. "מה פתאום!", צרחנו אני והיא במחאה, "הרי הדק
הוא הלורד! לורד - מעצם שמו הוא עדין, אצילי, אלגנטי. אבל טוש!
רק להגיד "טוש"  גורם לשפריץ של רוק לפרוץ מהפה ולמרוח
את הסובבים אותך בזרזיף סמיך, כמו שעושה מכשיר כתיבה זה על
הנייר!".
שעות הם ניסו לשכנע אותנו שללורד יש נוכחות, יש כח, ולכן מדובר
במכשיר העבה; טוש, לעומת זאת, הוא קטן וחמוד, כמו שם חיבה
לאוגר, ולכן הוא חייב להיות המכשיר הקטן. אבל אנחנו הירושלמים
המשכנו לדבוק בצידקנו ולהתגאות בשוני שלנו.  אנחנו צודקים
והעולם טועה. הרי אלוהים בכבודו ובעצמו יגיע אלינו ביום הדין;
במה כבר יכול אחד מרעננה להתגאות בו? -- סניף של
דאנקן-דונאטס??

ו. קיוויתי שבכך נסתיים הטירוף, אבל אף לתחום הקולינארי הוא
הצליח להגיע: כשילד מסתובב לו עם מס' אגורות בכיס ומחפש ממתק,
במוקדם או במאוחר הוא מגיע לאותם נחשים ממותקים בצבע שחור או
אדום, או בקיצור: במבליק! ברור כשמש, אין עוד מילה לדבר; אלא
אם כן אתה גר בכל מקום אחר מחוץ לאורוסלים אל-קודס, ואז ניתן
למצוא את הממתק תחת הערך "ליקריץ" או "קוקה-קולה". גם בתחום
הבשרי ההבדלים בולטים - בפיצוציות ומסעדות בעיר אפשר למצוא
שלטים המפרסמים "שווארמה באשתנור"; מעט לוגיקה תעלה את הסברה
שמדובר בשווארמה בלאפה (היוצאת חמה-אש מהתנור).

בזאת נסתיים (לפחות לעת עתה) האגו-טריפ שלי; כדבר סיום, אוכל
רק להוסיף ולומר שקל לראות כי לא רק שאנו הירושלמים טיפוסים
מיוחדים, אלא שאנו גם טהורים ותמימים. אחרי הכל, באיזה מקום
אחר חוץ מפה אפשר לרצות סוכריה על מקל, ללכת למכולת ולבקש:
"אפשר מציצה?"