לא אקלח בעדי
חרירי הפלדה
הנוקבים במוחות הרופסים
לא אטיח אמת עוד
בדומן אדם
שבסעור השררה מטפסים
לא אנהג שוב יצול
עגלה מקרטעת
שאל תהום מי-אפסיים תנהר
לא אשיב את רוחם
של שולמי מס-שפתיים
התועים וטועים במדבר

לא אברא לעולם לעולם עוד מזור
ואטרוק את דלתי לכורעים בעולם
כי הגיעו המים עד נפשי הגדולה והיא קצה בכם ובהם, בכולם
וכעת אעיזכם חזרה אל השחור
הכופרים בעצמם
אוהבי המדון
הכמהים להווה שיהא שלהם

כי הובאה פעם אש
אלי בני-האנוש
אך אני אביאה עליהם