אני מתיישב לשולחן הקטן שבמטבח. מרים את העיתון, פותח אותו,
עיני עוברות באיטיות על השורות והתיבות הקטנות. לא מתמקדות על
אף אחת מהן. כאחת לי כולן. לא שהייתי מצפה ממישהו להבין את זה.
היא שונאת שאני עושה את זה. מעולם לא אמרה לי דבר, אך זה מתיש
אותה, ממלא אותה בחוסר ביטחון. רעד בשפתיה, הדרך בה תשחק
בשערה. משהו תמיד יסגיר אותה. מילא... זהו החלק היחיד בעיתון
ששווה קריאה.
"מה אתה מוצא שם?" היא שואלת.
"כלום."
"אתה... אתה יודע."
"אני מה?"
"התקשרת פעם...?"
"לא."
"ואתה..."
"...גם לא מתכוון להתקשר."
וזהו. אף פעם היא לא מרחיקה לכת מעבר לכך. ואני אף פעם לא טורח
לספר לה יותר מזה. אין בי שום דבר לא תקין. גם בה לא. אבל אני
יודע שגם אם אנסה להסביר לה היא לעולם לא תבין, או גרוע מכך -
היא תבין את זה באופן לא נכון.
אני מניח את העיתון, מדמיין אותה פולטת אנחת רווחה תהומית. די.
סיימתי להיום. חוזר בדמיוני על המילים היפות, ההבטחות שנקלטו
ברפרוף עין. אין לי טענות, בקשות או דרישות כלפיה. אני מסופק
מכל הבחינות.
"לחתוך לך עגבנייה?" היא שולחת אלי מבט קטן.
"תודה." אני משיב בעוד אני מקפל את העיתון ומניח אותו, בדיוק
מופלא, בחזרה בערימה.
"אני חייבת לרוץ." היא מביטה בשעון שקניתי לה.
"שלא תאחרי."
היא רצה. אני נשאר לשבת עוד כמה דקות, מסיים את הקפה, מחזיר את
העגבנייה שלא נפרסה למקרר. מחזיר את הסכין שלא חתכה
למגירה.וחוזר לשבת. מביט ארוכות בטלפון.
ואז אני קם, לוקח את התיק ואת המקטורן, פוסע החוצה, נועל את
הבית, ויוצא אל הרחוב - לעוד יום של נינוחות משעממת.