יש לאחרונה סרטים מוזרים בהצגה שניה.
קודם ראיתי את נטשה מה-שמה צולה מכשפה בביריות בתנור. מוזר.
פעם חשבתי שנטשה זה שם מכוער, אבל היום אני די מחבבת אותו.
דודה שלי, היא תמיד קוראת לי נטשה.
נטשה, ו"ג'ינג'ית".
אני לא ג'ינג'ית בכלל. גם אין לי אופי ג'ינג'י. פעם חשבתי שיש
לי, ביסודי.
שיערתי לעצמי שאני בן אדם שובב.
מסתבר שאני סתם מופרעת.
ובאמת, חשבתי לעצמי שנורא יתאים לי להיות ג'ינג'ית, ובכלל, שזה
נורא מגניב להיות אחת כזאת.
חצופה, מלאה בביטחון עצמי, עם הזיק הזה בעיניים, מהסוג שיש רק
לג'ינג'ים.
לא לכולם אבל. לניקול קידמן אין אותו.
אבל ניקול קידמן יפה, הרבה יותר מרב הג'ינג'ים, והרבה יותר מרב
האנשים בעולם.
וניקול קידמן מוכשרת, ניקול קידמן מוכשרת ויפה, אבל היא לבד,
ועצוב לה, כי הבן זונה עזב אותה, ולא פחות מאשר בשביל הבחורה
שהוכיחה שאפשר לשקול 44 קילו ועדיין להיות פרה.
לא יודעת, אני לא מחבבת אותה. בטוח לא הגיעה לה עדיין הבובה
הזאת במדאם טוסו.
מה היא עשתה חוץ מסרט וחצי ולזיין את טום קרוז?
ביינתיים, מסתובבות בחורות ראויות בהרבה בלי שם בובה במאדאם
טוסו.
גם אני רוצה בובה במאדאם טוסו.

אני שונאת כל כך בקלות, כל כך במהירות.
בני אדם, הם כל כך מאכזבים.
הם נהנים להגיד לי שזה באשמתי, שאני לא ריאלית, שאני
אובססיבית, שאני טיפשה.
אבל הם טועים.
הרי לכם משהו שלא פיקפקתי בו מעולם.
הם טועים.
אני צודקת.
העולם אידיוטי ואני משוגעת, אבל אני יודעת איפה אני עומדת
ומבדילה בין טוב לרע.

מחשבות על בדידות הן כבר לא חלק מהסדר היומי.
שלא נדבר על שיחות של ממש.
לא, בדידות, היא המצב הקבוע, ולחשוב עליה זה בזבוז של זמן.
בדיוק כמו טרור, וצבא, וסיגריות, ואלכוהול, וסמים, ואנשים
רעבים באפריקה.
הם שם, הם ברורים מאליו, הם ידע כללי. שאלות של טוב ורע, גם אם
הן היו שם פעם, כבר נמחקו ונשכחו כליל.
אין ממה להתעצבן ואין ממה להתרגש.
המצב הטבעי. בנאליות. בינוניות.
אנשים רעבים באפריקה.
כתבת לי שאם יכולת לשנות את זה באותה קלות, היית עושה את זה.
אבל את לא יכולה לשנות כלום.
אין לך לא כח ולא השפעה.
וגם אם יכולת, את יודעת, אני לא יודעת אם היית ממהרת לשנות את
זה.
זה לא שאני חושבת שאת רעה.
אבל לפעמים את פשוט נראית לי דומה מדי לכל שאר האנשים האלו,
שאני מתעבת כל כך.
ועדיין, אוהבת.

לא, אף פעם לא ידעתי להפסיק.
אני שונאת בקלות, בקלות מאוד, אבל להפסיק לאהוב זה אחרת.
ואני אוהבת את כולם, את כל מי שאהבתי אי פעם. כמעט.
אנשים מסוימים, רק המחשבה עליהם גורמת לשנאה לכרסם בי,
ולאנשים כמוך לחשוב שאני בן אדם קטנוני.
ואולי אני באמת קטנונית.

אותו, אני שונאת לגמרי. לחלוטין. שנאה מהסוג היוקד, שוסף, אופף
כזה.
אותו הפסקתי לאהוב. אבל בעצם, אותו לא באמת אהבתי אף פעם.
שכנעתי את עצמי היטב שאני אמורה לאהוב אותו, אבל בניינים ללא
בסיס מתמוטטים בקלות כשנותנים להם דחיפה מספיק חזקה.
והוא דחף אותו, בהחלט.
וכל שבוע הם מכריחים אותי לשבת מולו, מתפללת לאלוהים, שהוא
יסתום כבר, שהוא ישתוק, שמישהו כבר יסתום לו את הפה, שיצרח
עליו, כמו שאני כל כך רוצה לעשות אבל לא נותנת לעצמי.

סבתא כבר נואשה מהנסיונות להשלים ביננו.
היום, השאיפה העיקרית, ואולי אפילו היחידה שלה, היא למות.
בהתחלה היא עוד ניסתה להסתיר את זה מאיתנו, שלא נפגע, שלא נהיה
עצובים בגללה,
אבל לאידיוט, כמובן, זה לא היה איכפת.
מה שהיא מסתירה הוא יצעק בקולי קולות, וכשהיא בוכה הוא נרדם על
הספה,
עייף מעוד לילה של קלאבינג ורדיפה אחר קטינות עם תסביך אבא.

העיניים שלה, כל כך קטנות ועגולות ושחורות ונוצצות ורועדות,
כשהיא מסתכלת עליו כל כך חסרת אונים, בעוד הוא צועק עליה על
כתם על הצלחת או יותר מדי פירה, ואמא נותנת לאבא מכה על הזרוע,
רומזת לו להגן על כבודה האבוד, ולהעמיד אותו במקומו. לשווא.

עכשיו, היא כבר לא טורחת להסתיר.
ובפעמים שהוא לא בא, היא בוכה, היא זקנה, היא לבד, והיא רוצה
למות.
וגם היא שונאת, היא כועסת, על עצמה, שהעזה לשרוד אותו, את
המוות שלו.
איפה שהוא, אני קצת שמחה על זה. ככה, אני מכירה אותה קצת
יותר.
מבינה אותה קצת יותר.
היא לא יודעת שאני יודעת, אבל אני יודעת.

אלו שמאמינים שהם מכירים אותי בודאי יגידו "מאיפה לה לדעת?
אפילו נשיקה עוד לא הייתה לה".
נשיקה. זה באמת מוזר, לבחורה בת 19.
ואין לזה הסבר. זה פשוט ככה.
והחברות של אמא ממש מזועזעות. "בחורה יפה כמוך בלי חבר?!".
כן, בלי חבר.
ואיפה אני אמורה למצוא לי חבר?
יש כאלו שאומרים שאנשים טובים ממלאים את הרחובות. אני עוד לא
מצאתי אותם.
"את לא רוצה חבר?".
מה זה משנה? הרחובות שלי ריקים.
"בטח שזה משנה."
משנה לי. משנה את התפיסה, משנה את הניתוח, משנה את ההרגשה.
התמונה היא אותה תמונה.
ברחוב שורצים רק שרצים, ואנשים טובים הם רק דמויות בטלוויזיה
ובסיפורי עם.

כשהיא בוהה אליי מהמסך, היא בדיוק כמוני.
לכאורה, אנחנו הכי שונות בעולם, אבל כשהיא בוהה אליי מהמסך,
אנחנו שתינו יודעות את אותם הדברים, ושומעות את אותו השיר
ברקע. ולב שבור בא בהרבה צורות.
הם הפסיקו לאהוב אותה והיא מתה, אבל אני,
אני אף פעם לא ידעתי להפסיק לאהוב.

אבא חושב שזה טיפשי, ההרתקות הזאת מחלומות.
הוא, כמו הרבה אנשים, עושה הפרדה בין החלומות לחיים.
"המציאות", הוא קורא לזה, החיים האמיתיים.
ודודה שלי קוראת לי "נטשה". אז מה?
טפשות שכזאת, בזבוז משווע.
אנשים קטנים כל כך, אולי הם חולמים לעצמם חלומות קטנים, ובגלל
זה הם לא מבינים.
אבל ממנו, הייתי מצפה להבין.
הרי איפה עוד בחיים הוא יזכה לחוות דברים מופלאים כאלו?
לרב האנשים יש יותר עלילה בחלום אחד מאשר ב"מציאות" שלמה.
החיים האמיתיים.
בסופו של דבר הרי, בכל מקרה, הכל הופך לזכרונות, חלום או ערות,
דברים שאתה נזכר בהם לפעמים, או לחילופין, דברים שאתה שוכח.

כן, אנשים בימינו, הם חיים בשביל עכשיו, בשביל הרגע.
ואני ואת, שבוהה אליי מהמסך, חיות למען המחר, נשארנו לבד.
הם אומרים, שאף פעם לא נהיה מאושרות. לא באמת.
והם מצליחים להפחיד אותי לפעמים, באמת שכן.
אבל בלילה, כשאנחנו מחבקות נואשות את השמיכה שעוטפת אותנו,
בוכות-מתפללות חרישית, אנחנו יודעות שהם משקרים, שלא ביודעין,
שהם טועים, ושהאושר שלנו, כשהוא יבוא, גם אם לרגע קצר, יהיה
גדול יותר ושלם יותר ויפה יותר מכל מה שהם חוו בחלומות
וב"מציאות" שלהם ביחד.



והאיש שיודע את זה, הולך לישון עם מישל פייפר כל לילה.
ומישל פייפר...
היא אפילו לא בקטגוריה של ניקול קידמן.
לא, מישל פייפר היא קטגוריה בפני עצמה.

אני חושבת שהגיע הזמן שאני אצבע סוף סוף לבלונד.