אתה חושב שאתה מכיר בן אדם. באמת חושב שאתה מכיר. כי אתם הרי
חברים כבר יותר מארבע שנים, ועברתם מספיק ביחד, וכן, אתה מכיר
אותו.
חוצמזה, אתה יודע הכל. אתה חוזר מהצבא בסופשבוע ומצפה שכולם
יהיו שם בשבילך, וכולם תמיד תמיד יהיו בסדר, כי אתה הרי הבן
אדם היחיד שלפעמים יש לו בעיות, היחיד שחי באמת.
ואז הוא מתקשר אל גידי, ואומר דברים לא ברורים, ושהוא הולך,
ושהוא מצטער, ומנתק. וגידי מנסה לתפוס אותו ולא מצליח, וחגיגה
של טלפונים מתחילה, וכולם נלחצים, אבל אתה לא. כי כמו שכבר
ציינו, אתה מכיר אותו. אין סיבה לדאוג.
אתה חוזר הביתה, הכל כרגיל, מדי פעם מתקשר לראות אם יש חדש
בשביל הנימוס, ואתה יודע שהכל בסדר, ואתה חי בבועה הקטנה שלך,
ואתה כל כך, כל כך, כל כך טיפש.

ופתאום אתה באוטו, והדמעות של אילנה מרטיבות לך את המכנסיים,
וגידי נותן הוראות לאח שלו איך להגיע. גידי חזק. גידי אחראי.
לפעמים הקול שלו קצת נשבר, אבל מייד הוא מתעשת וחוזר לעצמו.
ובית, בית שהיית בו כבר כל כך הרבה פעמים בימים טובים יותר,
ונשים שבוכות בשקט, גברים יושבים בדממה והעיניים שלהם אדומות.

צריך לצאת משם. יוצאים. בחזרה לבית אחר. ואתה צריך סיגריה,
ואין לך. וגידי הולך לשכנים לשאול אם יש להם סיגריות, וגורר
אותך איתו, שלום, מצטער להפריע לכם, אבל חבר שלנו ירה בעצמו
עכשיו אז תהינו אם יש לכם סיגריות, והכל כל כך סוריאליסטי שבא
לך לצחוק, שבא לך לצרוח, אבל אסור.
ואתה יוצא, מסתובב ברחובות של כפר סבא ומחפש קיוסק פתוח,
ומוצא, קונה סיגריות ומדליק אחת. אתה תוהה אם היד שלך תרעד,
אבל היא לא, ואתה מעשן והולך את הדרך אל הבית של גידי, וזה סתם
עוד שישי בערב.

שלשום חבר שלי ירה לעצמו בראש. עם תכנון מדויק והרבה יותר מדי
דרמה והאשמות הוא השאיר אחריו גופה אחת ואוסף של משפחה וחברים
שצריכים להתמודד.
הרבה אנשים חיבקו אותי, הרבה אנשים אמרו לי להיות חזק. כנראה
שאני באמת חזק. תראו אותי. אני אוכל ושותה וישן ועושה הכל
כרגיל. לא בכיתי. כנראה שאני גם לא אבכה. אני יושב עם חברים
ואנחנו מעלים זכרונות, מסתכלים בתמונות, עושים את כל הדברים
הנכונים. מחמם את הלב לראות כמה שהדור שלנו בוגר וחזק נפשית.
עוד מעט ההלוויה. עוד חיבוקים, עוד "תהיו חזקים", עוד אנשים
שלא ראיתי הרבה זמן שירצו שאני אסביר להם למה ואיך ומתי. הדובר
לענייני התאבדות.
אחרי זה אני אעלה על מדים ואסע בחזרה לצבא. אני אשים עליי אפוד
ואטפל בפצועים מדומים ואפרוס תאגדי"ם, ואני אצעק, "חוג"ד, פגוע
ראש, פינת החייאה, אינטובציה פרוס ומוכן". מעניין מה הייתי
צועק אם זה היה דרור שם, מוטל מולי. מעניין אם אינטובציה הייתה
מצילה אותו. מעניין אם הייתי צורח, או מקיא, מעניין אם הייתי
מרגיש משהו אחר חוץ מהריקנות המטומטמת הזאת שממלאת אותי.
הקולומביה התפוצצה. חתיכות של אילן רמות מפוזרות מעל טקסס,
(חוג"ד, אילן רמון, פינת החייאה, וגם קשים, וגם פה משמאל, וגם
ליד העץ ההוא...) ולי זה לא אכפת. במקום אחר יושבים אנשים
שבוכים על אילן. להם לא אכפת שדרור מת. בשביל רוב העולם זה
באמת סתם עוד שישי בערב.
אולי אני בהלם, אולי זה איזה מנגנון הגנה שלא נותן לי לעכל,
(דרורמתדרורמתדרורמתדרורמת), אולי אני סוציופת דפוק שלא מסוגל
להרגיש באמת. אולי זה לא באמת משנה. אני רק רוצה שמישהו יבעט
בי, חזק, שידפוק לי את הראש באדמה, שישאיר אותי מדמם על
המדרכה. שיכאב לי, באמת, כמו שאמור לכאוב לאנשים בעולם דפוק
כזה. שאני ארגיש, כמו שצריך להרגיש, ושאני אדע, ואזכור, תמיד,
שזה לא היה סתם עוד שישי בערב.