כן... כאילו שאני לא יודעת. היא פשוט תשב שם, איתו בתחנה,
ותספר לו הכל.
אבל באמת הכל.
כל הדברים האלה שהיא מבינה כל כך טוב. כל הדברים האלה שהיא כן
יודעת. כל הדברים האלה שהיא אומרת שאין לה שמץ של מושג לגביהם,
כשלמעשה... היא יודעת הכל.
אז היא תשב איתו בתחנה, תספר לו הכל!
כל מה שהיא מרגישה, כל מה שהיא חולמת.
תספר לו עד כמה אני זונה, ועד כמה אני יצאתי מניאקית, וכמה אני
לא מבינה אותה או כמה שאני מנסה להבין אותה יותר מדי.
כמה שאני פוגעת בה, או כמה שאני מצפה ממנה לעשות משהו שאני
בעצמי לא מסוגלת לעשות.
כמה שאני... כמה שאני אני.
ואולי היא גם תוסיף קצת בצד, שהיא לא סובלת אותי כמו שאני.
ושהיא ממש רוצה שאני אשתנה.
כמה שהיא רוצה שאני אקבל אותה כמו שהיא, כמה שאני פוגעת בה כל
כך הרבה, כמה שאני תמיד יוצאת מניאקית וזונה, כמה שאני תמיד
רוצה לדבר על זה, כמה שאני תמיד חייבת לשמוע הסברים, כמה
שאני... כמה שאני אני.
אז היא פשוט תשב איתו ותספר לו הכל! אבל באמת הכל!
ואז היא תצפה שאני אבין אותה. היא תצפה שאני לא אצא מניאקית
ושאני לא אפגע בה, ושאני אקבל אותה כמו שהיא, ושאני אעשה את מה
שהיא רוצה ואת מה שטוב לה, וכמה שאני... כמה שאני לא אהיה
אני.
ואז היא תגיד לו את זה. את הכל.
ולי... לי אין לה מה להגיד. היא לא יודעת. היא.. פשוט אין לה
שמץ של מושג למה היא נפגעת ממני או למה היא כועסת עליי, ולמה
אני יוצאת המניאקית, או הזונה או כל מה שהיא אומרת.

ואני...
אני עדיין מחכה להסברים...