בארץ-סתיו, במרכז אגם צונן, חוסה בינות הרים ויער, אבנה את מעוזי. בטבורו של
זה, יקום היכל, קודש קודשים, עשוי כמקשת-שיש לוהט. טמיר ולבן יבהיק בזוהר דמן
של אלף שמשות. צריחי, חמישה במספר, יהיו גבוהים ומעוקלים כחטי ממותות עצומים
שעין לא ראתה כמותם, ויקיפו את היכלי בשתיקה מחרידה מכל עבריו. מסביב, גני,
שיהיה שופע ועבות ושצבעיו ישרו עימדי רוגע ובטחון, יוליך בפיתוליו פולשים
כלבירינט בוגדני. אין אלו שיחדרו לגן ראויים לגורל טוב מזה! הרי כדי להלך
במבוכיו תחילה היה עליהם לחדור מבעד לחומה המקיפה אותו, והיא, העשויה
מלאכת-מחשבת רבבות כנפי-מלאכים צחורות ושבריריות, איננה עוד בת תיקון או חידוש
מעת הוכחד גזע השרפים מפני הארץ.

יופיו הנורא של מעוזי, העולה על מעשי כל אמן בן-אנוש, מרחיק מעליו אדם בהמה
ורמש כאחד, ואין בין החיים המהינים להתקרב אליו. אותו תאוותן, הזמן, הוא בלבד
מעז לקרוב ללא חשש, אין מהסס הוא לנגוס, מעשה ערפד, ביופיו בר-החלוף. אף על פי
כן, גם אם עברו עידן ועידנים, וגני הנאווה נבל קמל לו, קיסוס עקום שיבר את
צריחי התמירים, וזוהמת ריקבון כיסתה את כנפי-השרף שבחומתי, עדיין ישמור לבטח
היכלי על בוהקו המופלא - זיו הדרו שלא הועם יהה אות לשקיעתה המנוונת של הארץ
תחת שמי העלטה. ושם, בלב מחסה-האור האחרון, תהה נחבאת לנצח נבלותי.