הכל התחיל במכתב שכתבתי לעוזי חיטמן ו"חלום עליכם" שלו:
"עוזי חיטמן שלום,
אני ליטל שני, בת 16 וחצי והחלום שלי הוא למות בפיגוע.
אני רוצה למות בפיגוע כבר די הרבה זמן, אני רוצה שכולם יכירו
את השם שלי, התמונה שלי תפורסם בכל העיתונים ולא יהיה אחד
שכשיגידו לו "ליטל שני, נו, זאת שמתה בפיגוע" לא יגיד "אויש,
היא היתה מקסימה, חייכנית, אין עוד הרבה ילדות כאלה" (אפילו
שאני כבר לא ילדה ואני כבר עוד מעט בת שבע עשרה.)
בתקווה שתגשים לי את החלום,
תודה,
ליטל."

אחרי שבוע התקשרה אליי מיכל, היא אמרה לי שהיא קשורה להפקה של
התוכנית ואמרה לי שזה בדיוק מה שהם חיפשו. כבר הרבה זמן לא היה
להם חלום מעניין, נמאס לכולם מהריחוף בכדורים פורחים ופגישות
עם כדורגלנים. הם חיפשו משהו עם עניין, משהו שיהיה אפשר לצלם,
משהו שירגש כמה לבבות ויעלה את הרייטינג הדועך. היא ביקשה שאני
אגיע לריאיון למחרת בשמונה בבוקר ואם יהיה בסדר, אז כבר יהיו
הצילומים. כמובן שהתייצבתי בשמחה, בבגדים הכי יפים שלי, ג'ינס
וגופייה שמחמיאים לי בכל צורה שבה יצלמו אותי. עוזי חיטמן בא,
לחץ לי את היד, הכניס אותי לחדר קטן והתחיל לשאול אותי שאלות-
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
"את יודעת במה זה כרוך?"
ו"ההורים שלך יודעים?"
עניתי ב"כן, כן ו-לא". רוב התשובות היו לחיוב וזה הספיק להם.
הם הסבירו לי את כל התהליך, איך המחבל הולך לצעוד לעברי ואני
אחשוד, אבל אהיה הומאנית מדי, הוא יתקע בי כדור, הם הסבירו
ושאלו איפה אני מעדיפה - בבטן ואז אני אדמם למוות ו"ינסו"
להציל אותי או בראש ובלב ואז אני מתה ישר, בלי כל הסבל המיותר
הזה.
עניתי להם שברור שאני מעדיפה למות מיד והם הנהנו בהסכמה.
הם הסיעו אותי לרחוב קינג ג'ורג' בירושלים, רחוב נהדר
לפיגועים. הלכתי לי, "בתמימות", ברחוב, מחייכת לכל עבר, המצלמה
מאחורי מתעדת כל רגע. לפתע, (סצנה שעברנו עליה שלוש עשרה פעם
במכונית, בדרך לרחוב) הגיח המחבל וירה בי פעמיים.
נפלתי על הרצפה, מדממת, אבל הכאבים היו חזקים, נמשכו יותר מדי
זמן ובכלל לא באו מכיוון הלב או הראש. בכיתי כמו ילדה קטנה.
למה שום דבר בחיים שלי לא יכול ללכת כמו שצריך? מה כבר ביקשתי?
למות בפיגוע? לא כזה ביג דיל, כולם עושים את זה.
מתברר שהוא פגע לי בברך ובבטן, הערבי המסריח הזה. איזה מן ערבי
זה אם הוא לא יודע לירות כמו שצריך? היה עדיף שיזרוק איזה
בקבוק תבערה או יתפוצץ עם מסמרים. בטח לא מספיק גבר בשביל למות
בעצמו. העיקר שאת התמונה שלי לא ישימו בעיתון, נו, בטח את
התמונה שלו שמו איך שתפסו אותו בלי חולצה על הראש, גם היתה
כתבה עם המשפחה שלו, החברים ואפילו הראו קטע וידאו שצילם את
עצמו מדבר אל המצלמה עם קוראן ביד אחת ונשק ביד השניה. אני,
לעומת זאת, אצטרך לעבור חמישה-ששה ניתוחים לפחות. את הרגל
צריכים לקטוע לי, הבטן יכולה לגרום למוות אבל לא כל כך מהר,
פגיעה באיברים הפנימיים, איבוד דם. כשעוזי חיטמן בא לבקר אותי
הוא ביקש להישאר איתי לבד וכשהשאירו אותנו לבד, ביקש ממני, אם
אפשר, לשנות קצת את המכתב שלי, שלא יגידו שהם גרמו לכל זה, הם
לא חשבו שזה מה שיקרה. רציתי לצעוק עליו על זה שהם לא מצאו צלף
מספיק טוב, שבגללם אין לי רגל ובסוף בכלל לא שמו את התמונה שלי
בעיתון כי לאף אחד לא ממש אכפת מפצועים בפיגוע ירי, אבל בגלל
שהייתי מסוממת מרוב משככי כאבים לא יכולתי להוציא מילה מהפה
היבש שלי. גם לא יכולתי להגיד שאני לא מסכימה. הוא, לעומת זאת,
אמר "יופי" והלך.
למחרת ראיתי את התוכנית. כולם מחייכים, נוצצים ומצולמים. הם
הקריאו מכתב שנכתב בו שאין להורים שלי כסף, כיוון ששניהם
מובטלים וכבר שלוש שנים לא אכלתי פיצה. החלום שלי הוא לאכול
בסבארו איזו פיצה טובה. אז הם לקחו אותי לקינג ג'ורג'. הם הראו
תמונה שלי ושל המחבל ברגע שהוא יורה בי, תמונה באמת מעולה,
הסתכלו ישר למצלמה ואמרו "ליטל, כשתחלימי, נביא לך את התמונה".
כלבים. לא יכולים להראות אותי עכשיו בטלוויזיה, כשאני נראית
נורא עם כל המכשירים והאינפוזיות האלה בתוך הגוף. יחסי ציבור
בתחת שלי.
עבר כמעט חודש ואיבדתי את ההכרה, מסתבר שהפציעה בבטן לא
השתפרה, לא היה להם מה לעשות. אחרי כמה ימים מתי. קברו אותי
בטקס באמת מרשים, רק שהיחידים שהיו בו הם המשפחה והחברים שלי.
לא קיבלתי את התמונה שהבטיחו, בעיתון לא שמו תמונה שלי. ליד
מודעה למרזי מורית היתה כתבה, בעמוד שמונה, על כך שהנערה
שנפצעה בפיגוע הירי לפני כחודש נפטרה מפצעיה.
ידעתי שהייתי צריכה לבקש להיפגש עם מיכל ינאי, ככה לפחות הייתי
מקבלת תמונה למזכרת.