לי ולערן יש עובר מחמד.
אני מגדלת אותו בתוך הבטן, מאכילה אותו, נותנת לו מקום למחסה,
מקום חם ובטוח לגדול בו, ערן אוהב אותו, זו חלוקת התפקידים
בינינו, אני חושבת שהיא צודקת. ערן חושב שאני צריכה גם לאהוב
את העובר שלנו, אבל מצד שני הוא לא זה שצריך לסחוב אותו בתוך
הבטן כך שאין לו הרבה זכות דיבור מבחינתי.
אנחנו מגדלים אותו כבר כמה חודשים, ועדיין אין לו שם, אני
קוראת לו עוברון, עוברי וכל מיני שמות כאלו, אני לא יודעת
באיזה שם ערן קורא לו, ובכלל אנחנו לא מדברים כל כך הרבה על
העובר שלנו, אני מגדלת אותו וערן אוהב אותו, זוהי חלוקת
התפקידים, למרות שערן היה רוצה שאני אוהב אותו גם.
היום בבוקר התחילה לכאוב לי הבטן, התקשרתי לערן ואמרתי לו
שאולי כדי שנלך לרופא, כי מאוד כואבת לי הבטן, ואולי זה לא
בריא לעובר.
ערן בא לאסוף אותי מהבית שלי וביחד הלכנו לרופא, בינתיים
הכאבים בבטן רק המשיכו להתגבר ונהיו יותר ויותר חזקים, ערן
התחיל לדאוג וצעק עלי שזה הכל בגלל שאני לא אוהבת את העובר גם
ושבגללי העובר ימות, אז התחלתי לאהוב את העובר גם, אבל זה לא
עזר, עכשיו ערן מאוד מודאג ולחוץ.
הגענו לרופא. האחות שאלה אם אנחנו לבדיקה, ענינו שכן, וחיכינו
בסבלנות בתור, הכאבים כמעט ובלתי נסבלים, התור ארוך ומתמשך.
הגיע תורנו ערן עוזר לי ללכת, אני בקושי מרגישה את הרגליים
מרוב הכאבים, גם אני וגם ערן מאוד דואגים, שנינו אוהבים את
העובר ולא רוצים שיקרה לו משהו.
נכנסנו לרופא וערן הסביר לו מה הבעיה,
"יש לנו עובר מחמד והוא גדל בבטן שלה עד עכשיו הכל היה בסדר,
היא נתנה לו מקום לגדול ואני אהבתי אותו, אבל היום בבוקר היא
התחילה להרגיש כאבים בבטן אז באנו לכאן לבדוק מה קרה, ואל
תדאג, עכשיו גם היא אוהבת אותו, אז הוא יהיה בסדר, נכון?"
הרופא מסתכל אליו במבט מוזר וניגש אליי, הוא אומר שיש לי צירים
ושאני אמורה ללדת בכל רגע, ניסינו להסביר לו שזה רק עובר מחמד
ושהוא לא אמור להיוולד, אנחנו מאוד מרוצים ממנו בתור עובר,
תודה.
אולי הכל בגלל שעוד אין לו שם? החלטנו לתת לו שם ברגע שנגיע
הבייתה ואז הכל יסתדר, אבל הרופא התעצבן וצעק עלינו שאין דבר
כזה עובר מחמד ושאני עומדת ללדת.
אני וערן הלכנו לבית חולים, שם השכיבו אותי על מיטה ואמרו לי
לא ללחוץ, לא הבנתי למה הכוונה, איפה כבר אני יכולה ללחוץ? לא
ראיתי שם שום כפתור ובכל מקרה לא רציתי לגעת בציוד רפואי, זה
הפחיד אותי, לא רציתי להרוס שם משהו.
ערן חיכה לי בחוץ, שאלו אותו אם הוא אבא ואם הוא רוצה להיכנס,
אבל הוא ענה שהוא לא האבא שלי, הוא רק "בשותף" איתי עם העובר
והוא מעדיף לתת לי פרטיות, האחות הביטה בו באותו מבט שהביט בנו
הרופא אבל עזבה אותו וניגשה אליי, עכשיו, היא אמרה, תדחפי,
שאלתי אותה מה לדחוף, כי היה לי מאוד כואב ולא רציתי לדחוף
משהו שלא הייתי אמורה לדחוף, אז היא אמרה לי להתקפל עם הבטן
וללחוץ את העובר החוצה, הסברתי לה שאני לא רוצה לדחוף אותו
החוצה, כי אם הוא ייצא החוצה הוא ימות ולא יהיה לי ולערן עובר,
ועכשיו שנינו אוהבים אותו, אז חבל שהוא ימות, היא רק צעקה עלי
ללחוץ ולדחוף, אז דחפתי.
פתאום שמעתי בכי של תינוק קטן, שאלתי את האחות מאיפה בא הבכי,
ואולי כדי שהיא תבדוק את זה כי בכל זאת היא אחות, היא יכולה
ללכת, אני והעובר נסתדר יפה בלעדיה, כבר פחות כואב, היא ענתה
שנולד לי ילד יפיפה.
ופתאום כל המסדרון שמחוץ לחדר התמלא בקריאת, מזל טוב.
אני וערן התחלנו לבכות, לא רצינו תינוק, רצינו עובר, היינו
מאוד עצובים שהעובר שלנו מת, וניסינו להתנחם בתינוק החדש שלנו,
אבל לא רצינו תינוק רצינו עובר.
אז קשרנו אותו לעמוד חשמל ליד הבית חולים, שמישהו ימצא ויאמץ.



מוקדש לערן ולעובר המחמד שלנו
מי ייתן ויאריך ימים