אני מסתכל מבעד לחלון הניידת, ורואה את עשרות השוטרים והצלמים.
הם חושבים שאני מטורף. אכזרי. יופי להם. שיחשבו. אני יודע. אני
זוכר. זוכר את העיניים שלו כשהסתכלתי לתוכן. זוכר את המבט שלו
כשראה את הסכין מתרוממת נוחתת  בתוך החזה שלו 17 פעמים. לא כדי
להכאיב. רק כדי להיות בטוח.
אני רואה את השוטרים מכניסים את הגופה שלו לתוך שק שחור,
והשוטר אומר לי "ילד, הרסת לעצמך את החיים". ואני שותק. מסתכל
על המכונית נעלמת באופק. כי רק אני יודע. שעכשיו, רק עכשיו,
אני חופשי.


אני עומד על הגג. השמיים כל כך יפים מכאן. השמש עוד מעט שוקעת,
צובעת את האופק בכתום. למטה ברחוב, אנשים אפורים חוזרים
מעבודות אפורות לבתים אפורים. כל כך מנוגד, האפור הזה לכתום
המדהים של השקיעה. ואני נזכר במשפט האחרון מהמכתב שכתבתי. "
אתם יכולים לקחת את 'החיים האמיתיים' שלכם ולדחוף אותם בתחת.
החיים הם מה שאתה עושה מהם. זה מה שאני עושה עם שלי". ואני
עושה. אני מביט מבט אחרון לתוך השקיעה. ואז קופץ. והרוח מסביבי
קצת שורפת לי בפנים, אבל לי לא איכפת. כי השניות האלה, שבהן
אני נופל, הן הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. עוד כמה שניות,
ואז מין בום כזה. כאב חד, נורא מתפשט לי בגוף. אבל לי לא אכפת.
כי עכשיו, רק עכשיו, אני חופשי.


רק אני והיא. לבד. כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה. ואנחנו מדברים.
סתם. כן, נכון, אני אומר. לפעמים גם קצת צוחק. אבל זה שונה. זה
לא כמו כשאנחנו מדברים בדרך כלל. כי היא מרגישה. היא יודעת.
לפי המבט שאני תוקע בעיניים החומות המדהימות שלה. ואנחנו
מדברים. ומדברים. עד שזהו. אני מחליט. ואני מסתכל עמוק לתוך
העיניים החומות האלה, ואומר את מה שכל כך רציתי להגיד כבר הרבה
זמן. כל כך פשוט. אני אוהב אותך.
והיא, מסתכלת עלי, המומה קצת, אבל בעצם לא. היא מחייכת. קצת
נבוכה. ואני, אני לא מחכה לתשובה. יש לי זמן. כי עכשיו, רק
עכשיו, אני חופשי.