נועה הקטנה לא אהבה את החורף.
בחוץ נשמעים רעמים מפחידים וברקים מאירים את השמיים.
בכל פעם שנשמע רעם מתגלגל נועה כיסתה פניה בשמיכה,
או רצה מהר למיטה של אבא ואמא.
כשהתחיל לרדת גשם בחוץ, נועה הקשיבה לצליל הטפטוף כשפגעו
הטיפות בזגוגית החלון.
זה הרגיז אותה.
טיף.. טף.. הגשם טיפטף שעות
נועה ביקשה מאמא לשים לה קלטת כדי שלא תשמע את הטפטוף
החדגוני.

יום אחד ירד בחוץ מבול חזק, טיפות ענקיות של גשם זלגו , השמיים
היו מעוננים וכהים, היתה סערה.
נועה חיבקה חזק חזק את הדובי שלה
ועצמה את עיניה.
נועה עצמה עיניה כל כך חזק עד שנפלה עליה תרדמה,
כשישנה חלמה חלום, ובחלומה פגשה שני עננים שמנמנים ורכים,
חייכנים ומתוקים שנגשו אליה.
העננים היו נפוחים ממים וטיפות גשם נטפו מהם ללא הפסקה.
העננים הזמינו את נועה להצטרף אליהם לטיול בשמיים לראות איך
הכל נראה מלמעלה, לראות איך נוצר הגשם, איך נוצרים הברקים
והרעמים
ואולי להבין כמה החורף נפלא.
נועה עלתה והתיישב על ענן אחד שמנמן והם החלו במסע.

התחנה הראשונה אליה הגיעו היתה הים הגדול. הם גלשו על הרוח
במורד ההרים הגבוהים, מטה מטה,
נועה הרגישה אוויר חם סביבה ושמה לב שהענן עליו ישבה התנפח
וגדל,
נוצר בו מקום נוסף למלא במים. כשהגיעו מעל לים ראתה נועה אדי
מים שקופים וחמימים מטפסים מעלה מעלה הישר אל תוך הבטן השמנמנה
של הענן שהתמלא לאיטו.

לאחר שהעננים התמלאו באדי מים חמימים עד שלא נותר בהם מקום
פנוי, החלו העננים, ונועה עליהם, לטפס לכיוון ההרים הגבוהים.
בדרכם הופיעו עננים שמנמנים ומלאים, והעננים אצו רצו לקראתם,
כדי להגיד להם שלום.
כשהעננים השמנמנים נפגשו והתחבקו, הם היו מאושרים מאוד והאושר
שעלה על גדותיו בליבם הענני התפוצץ במטח אור בהיר ומלהיב, ברק
חתך את הרקיע, כמה שניות אחר כך, כשהתחבקו העננים וגופותיהם
השמנמנים נפגשו, נשמע גם רעם בשמיים.

העננים המשיכו בדרכם המעלה ההרים הגבוהים.
ככל שעלו וטיפסו התקרר האוויר סביבם והעננים התכנסו בתוך עצמם
כדי להתחמם.
ככל שהתכווצו והתכרבלו בעצמם, הרגישו העננים שאינם יכולים עוד
להכיל את כמות המים האצורים בהם, והחלו להמטיר טיפות צלולות
וקטנטנות על ההרים.
העננים החלו להוריד גשם.

טיפות קטנות ועגלגלות זלגו מטה מטה אל האדמה הצמאה, נועה ראתה
את העצים מחייכים אל העננים, מזיזים ענפיהם בריקוד אל הגשם
הצלול,
השדות פצחו בשירה חרישית לכבוד הגשם המרווה, הפרחים נצנצו
כשהטיפות התנפצו עליהם באהבה, העולם כולו היה נקי וריחני, שואף
לתוכו את הגשם הנהדר.
נועה שמחה כל כך לראות כמה הגשם נעים לעולם, היא חיבקה את הענן
השמנמן בשמחה.

העננים הקלילים לאחר הגשם, החזירו את נועה למיטתה, נתנו לה
נשיקת לילה טוב בקצה האף הקטנטן והחמוד שלה, ונועה מיד נרדמה.

למחרת בבוקר ירד מבול בחוץ, השמיים היו מלאים עננים וגשם
זלעפות ירד על האדמה.
אמא של נועה הלבישה אותה במעיל אדום וחם והן הלכו יחדיו תחת
מטרייה בדרך אל הגן.
נועה נפנפה בידה הקטנה לכיוון העננים,
נדמה היה לה שראתה ענן אחד, שמנמן וחמוד, קורץ לה ממעל.