לפעמים העולם עצוב אפור וקודר כמו אבק בדירה מלוכלכת
הדברים היפים שתמיד אהבנו נראים לפתע שטחיים
בצורה נוראה וגורמים לנו קצת בושה על זה שפעם התגאינו בהם
השמש מאירה את העולם במבט מהורהר ומהנהנת בראשה
בכובד ראש כאומרת "היו ימים טובים יותר" ואכן באמת היו.

עננים אפורים או שחורים  נראים באופק ומבשרים
על דמעות המלאכים העתידיים לבוא.

מרגישים מן חנק שגורם לנו לרצות לצאת מהעולם הזה
רק לשנייה כדי לנשום "אויר צח"
כפי שהבריות עושות במועדוני לילה.

העולם נראה כבית ישן ועזוב שקורי מציאות מקשטים את פינותיו
ושרצים כגון העוני החולי והדיכאון משתלטים
אט,אט והופכים לבני בית עד עולם.
התקווה מסתתרת אי שם בלבו של ילד אתיופי קטן הדג דגים
והייאוש חומק ועולה כאדים מקומקום השורק כמו כאב ראש
הפילוסופיה מתחמקת על קצות אצבעותיה לפינה חשוכה במוחו
של פרופסור להיסטוריה המנמנם על חוף באיי הסיישל
האהבה הטהורה נעלה את עצמה באלף מנעולים
בתיבת המחזות של שייקספיר
והפוליטיקה מגירה ריר בעודה צופה בסרט פורנוגרפי
בבית עם תריסים מוגפים
שיירת הלוויה צועדת ברחוב
וכולם לבושים בשחור
בני המשפחה מביטים בארון בעיניים מצועפות מדמעות
הם צועדים לעבר כנסיית סיינט משהו
ומקהלת ההלוויות מטפסת לטונים על טבעיים במחיאות כפיים ורקיעות
רגליים
היכולות להפוך את המת בקברו
הכומר בהבעה משועממת ופנים סמוקים מאלכוהול
מבצע את הטקס בפנים נוגות על זיוף מושחת
ונער קטן מצחקק ברשעות
בעודו מניח ברכות אופיינית
תולעת שמנה על עורפה של דודתו הזקנה והמרוגזת
המכסה את פניה ברוב חשיבות ברשת שחורה
המחוברת לכובע שחור המקושט בפרחים שחורים
ומוחה דמעות דמיוניות מלחייה הקמוטות
בדרך מורחת את האודם העז על שפתיה
מארש הלוויות מתנגן ברקע כטרנס בדיסקוטק פרוע
הספדו של חברו הטוב של המת מגיע לקצו
וקנוחיי אף רמים נשמעים מכל עבר
מתחיל לרדת גשם השוטף את הרחובות
מהזבל החיצוני
הזבל הפנימי נשמר עמוק בלב.